היתמות שלי באה בגלים. יש ימים שאני לא חושב על אבא שלי בכלל, אני לא מתבייש בזה, זה בסדר, ככה זה, ככה החיים, לפעמים כואב יותר, לפעמים כואב פחות, ובאופן כללי אני משתדל לא להיות כל כך שיפוטי כלפי עצמי, החיים צפופים ומחניקים גם ככה, ואבא שלי כבר לא כאן בעולם, הוא גם לא מסתכל עליי מלמעלה או משהו כזה, כלומר, אני לא מרגיש אותו נוכח בחיים שלי, אם כבר להפך, אני מרגיש את ההיעדר, ולהיעדר הזה, כך נדמה לי, קוראים יתמות, ואת היתמות הזאת אני מקבל בגלים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הבטחות צריך לקיים? לא אם תשאלו את בני גנץ
ישראל לא ערוכה לעשרות האלפים שמבקשים לעלות לארץ
בעקבות המגפה: בציבור החרדי נפתחים לשימוש באינטרנט
הנה, עובדה, בימים האחרונים אני כל הזמן חושב על אבא שלי, כל דבר מזכיר לי אותו, כל שטות מעוררת בי געגועים.רוב הזמן אני לא ככה, רוב הזמן אני סתם, חי את החיים שלי בלי לחשוב עליו, בלי להתגעגע, אבל בימים האחרונים אני כל הזמן מוצף, זה משהו נורא, הלב שלי כבר כואב ממאמץ, והעיניים שלי כבר התרגלו לדקירה הקטנה הזו שיש לפני שדמעות.
כל הזמן אני חושב על אבא שלי, אני אתן לכם דוגמה, לפני כמה ימים חתכתי מלון בבית, כדי לתת לחיה ולנח לאכול קצת, חתכתי אותו לחצי, ואז הוצאתי עם כפית את כל החלק הדוחה והמופרע הזה, של הגרעינים והריר המוזר, והעפתי אותו לכיור, וכשראיתי את הגוש הזה, הכתום, של הגרעינים, פתאום נזכרתי באבא שלי. אוי זה כאב לי בבטן להיזכר בו פתאום, נזכרתי שפעם הוא גידל מלונים מיוחדים בשדות שלו במושב, הוא היה חקלאי בחסד, וכל פעם שבא לו לגדל משהו, הוא גידל אותו, כמו מלך, ופעם אחת הוא היה בחופשה באיזה מלון בטורקיה, והיה שם בחדר האוכל מלונים מתוקים מתוקים ולבנים לבנים, ממש מלונים מדהימים, ואבא שלי כל כך התרגש מהמלונים האלה, שהוא לקח מלון אחד לבית שלו בישראל, ומהגרעינים שלו הוא שתל שדה שלם של מלונים, למרות שזה אסור, נראה לי. בכל מקרה, זה היה מטורף, אני זוכר שבאתי אליו לביקור, וטעמתי את המלון שהוא הביא לי, שהיה לבן ומתוק וקר ומיוחד, ואמרתי לו וואו זה המלון הכי טוב שאכלתי בחיים, ואבא שלי צחק וסיפר לי את כל הסיפור, ואכלנו ביחד מלון לבן ושמחנו, אוי כמה שמחנו, הייתי אז בצבא, או בתיכון אפילו, כל כך הרבה שנים עברו, עד היום לא אכלתי מלון שמתקרב למלון המופלא ההוא, של אבא שלי, שמת לי ככה פתאום. היתמות באה לי בגלים.
ובשבת שעברה הייתי בצפון אצל המשפחה שלי, באתי לכתוב "המשפחה של אשתי", הרי היינו ביישוב שבו גרים האחים שלה, אבל אני באמת מרגיש שהם המשפחה שלי בעולם, זה מרגש, לא משנה, היינו בצפון, וקיבלנו חדר נחמד לישון בו, עם מקלחת אורחים קטנה כזאת שלא משתמשים בה הרבה, ולפני שבת התקלחתי, וניקיתי את עצמי עם השמפו היחיד שהיה במקלחת ההיא, זה היה שמפו כזה זול, בצבע ירוק זרחני, של נקה שבע נראה לי, וכשהרחתי אותו על הגוף שלי, פתאום נזכרתי באבא שלי, אוי כל הגוף שלי נחלש פתאום, פתאום נזכרתי בו, באבא שלי האהוב שלי, אני זוכר שכשהייתי בתיכון הייתי מגיע אליו בקיץ, לכמה ימים, למושב, לפעמים לבד, לפעמים עם עוד חבר, היינו הולכים לרפת שלו, ומסתובבים בשדות שלו, ומשחקים שחמט, ואוכלים אוכל טעים כזה של בית, ובלילות הייתי מתקלח במקלחת שלו, שהייתה גדולה ולבנה, ובמקלחת היה רק שמפו אחד, נקה שבע זול כזה, עם הריח המתקתק והנפלא שלו, ריח שאי אפשר לטעות בו, אוי פתאום נזכרתי באבא שלי, ככה, באמצע המקלחת, וכשיצאתי ממנה נאנחתי, וניגבתי מהלחיים את הדמעות.
לפעמים אני חושב על חיה שלי האהובה שלי, שנקראה על שמו, אני לא מאמין שהם לא נפגשו, אני לא מאמין שהם לא ייפגשו, איך הוא היה אוהב אותה, איך הוא היה שמח בה
אלו רק שתי דוגמאות קטנות, אבל יש לי עוד אלף, הימים האחרונים שלי ספוגים באבא, כל הזמן אני נזכר בו, כל הזמן אני חושב עליו, האף של נח, התינוק שלנו, נראה לי פתאום בדיוק כמו האף החמוד שלו, ואפליקציית השחמט החומה, ששוב התמכרתי אליה, מזכירה לי את ההפסדים הגדולים שהוא הנחיל לי בכל פעם שנפגשנו. זה לא דבר טוב, להיות יתום, כל הזמן אני חושב על אבא. הוא קופץ עליי כשאני מביט במראה, והוא אפילו נקלע לי לחלומות. אגב חלמתי ששני תרנגולים נכנסים לי לבית, ואני מנסה להוציא אותם, אבל לא מצליח, כי הם לא מפחדים ממני, זה היה חלום נורא, אם מישהו יודע מה זה אומר אני אשמח לשמוע.
רוב הזמן אני לא מרגיש יתום, אבל כשזה בא זה בא. אני לא יודע למה אבא שלי חזר אליי פתאום עכשיו, אבל עובדה שהוא חזר. כנראה שזה ככה, כנראה שככה החיים, יש כאבים שבאים בגלים, וצריך לצלוח אותם, צריך לשאת אותם, צריך לגמוע אותם, לנשום אותם, לתת להם להיכנס, ואז לתת להם לחלוף. אוף איזה דבר זה מוות, איזה דבר זה, לפעמים אני חושב על חיה שלי האהובה שלי, שנקראה על שמו, אני לא מאמין שהם לא נפגשו, אני לא מאמין שהם לא ייפגשו, איך הוא היה אוהב אותה, איך הוא היה שמח בה, כשאני עוצם עיניים חזק אני יכול לדמיין את החיוך שלו, הנה הוא מחזיק אותה, הנה הוא מנשק אותה, והזיפים שלו דוקרים, אבל גם מדגדגים, וחיה שמחה, וגם אבא שלי שמח, הוא לא מת, הוא חי, הוא חי בדמיון, זה רק בדמיון, היתמות שלי באה בגלים.
