בשם הגילוי הנאות, את חטאיי אני מזכיר היום: לפני כשלוש שנים חל נתק מצער ביחסי הידידות שהיו לי עם קלמן ליבסקינד, מאחרוני העיתונאים החוקרים שנותרו לנו ואדם שאני מעריך מאוד. אני מזכיר זאת על רקע הורדת התוכנית של ליבסקינד ואראל סג"ל מלוח השידורים, שחוללה השבוע סערה חדשה ומוצדקת, המתווספת לשלל הרחקות והדרה של אנשי ימין בתאגיד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שי באב"ד: "המשימה שלנו היא לשמור על הקופה"
– כוחות הביטחון השחיתו רכוש אזרחי שלא לצורך
– הבטחות צריך לקיים? לא אם תשאלו את בני גנץ
עבדתי בלשכת נתניהו בזמן הקמת התאגיד, וראיתי במו עיניי את הדרמה שהתחוללה אז מאחורי הקלעים. מכיוון שבתאגיד טרחו לוודא שהמשא ומתן עם קלמן יהיה ידוע ברבים, שמו עלה שוב ושוב בטענה שהפעם זה יהיה מאוזן. כשטענתי שהתאגיד יהיה מעוז שמאל, ענו לי: "תראה, קלמן".
אין לי כמובן שום טענה כלפי ליבסקינד על הצטרפותו לתאגיד. הוא עשה זאת בצדק מוחלט מבחינתו, ומינף היטב את צורכי התאגיד שבהקמה. גם אנחנו הרווחנו מהבמה שקיבל שם, ואפשר להעריך בבטחה שכל איש תקשורת היה לוקח בלי היסוס את ההצעה שקיבל. אבל הסיפור הזה מזכיר לי את הילד שרוכב על חמור, וכדי לכוון אותו הוא קושר גזר למקל ומנופף בו לפניו. התאגיד נופף בגזרים שונים, והימין התנהג כמו חמור. וזה כבר עניין הרבה יותר עקרוני, שמלמד אותנו הרבה על חוסר המשילות של נציגינו.
מחנה שדוגל בשוק חופשי היה צריך להתנגד להתערבות ממשלתית בשוק התקשורת, ולגביית סכומי עתק מהציבור לטובת גוף עם מעט רייטינג והרבה הטיה
התאגיד הוא דוגמה מרהיבה לכשלי הימין. נתניהו לא רצה להקים את התאגיד ואמר זאת בפירוש, אבל בפועל הוא לא הצליח למנוע דבר וחצי דבר. מדוע? משום שלא הייתה לו אפילו חצי קואליציה לעצירת ההקמה השערורייתית של "כאן". היו שרים בליכוד, כמו גלעד ארדן – שהוביל את הקמת התאגיד עם יש עתיד – שהתנגדו לסגירה. שר האוצר משה כחלון איים ללכת על הנושא הזה לבחירות. התאגיד פתח מחלקה לחרדים, וגם אריה דרעי הצטרף לאופוזיציה. וכחומה בצורה לא פחות, יסלחו לי קוראיי, התייצבו בממשלה גם נציגי הציונות הדתית (אוי לי, איך אני מצליח להסתבך בטור אחד עם קלמן, דרעי, ארדן, כחלון ועכשיו הבית היהודי?).
באותם חודשי קיץ 2016 שבהם נדחתה פתיחת שידורי התאגיד, יצא המכון הישראלי לדמוקרטיה לקמפיין תחת הכותרת "אין דבר כזה תקשורת חופשית מדי", ובו הלין על "דחיית שידורי התאגיד הציבורי החדש, הקמת הוועדה לבחינת פעילות גלי צה"ל… הכוונה לסרס את ערוץ הכנסת, ופרסום מסקנות ועדת פילבר שיובילו… להפחתה משמעותית של תנאי הסף לכניסת שחקנים חדשים".
למרבה האבסורד, כל המהלכים הללו היו רק מגדילים את החופש בתקשורת. אבל, זאת יש לדעת, השמאל מגדיר "חופש" אחרת מהמקובל. במילון הפרוגרסיבי "חופש" הוא "כסף ציבורי שמושקע במטרות ובמוסדות של השמאל ובמשכורות לאנשיו".
הפרד ומשול
הבעיה היא שרבים בימין הושפעו ממראית העין שהתאגיד יהיה "מאוזן", מקמפיין השמאל ה"דמוקרטי" ומידידיהם בברנז'ה. אנשי תקשורת בכירים בימין – כולל עורכו הראשי של עיתון זה, ואם זיכרוני אינו מטעני גם בנו, בכיר עיתונאי הימין בטלוויזיה (ותעדכנו אותי אם שכחתי להסתבך בטור הזה עם עוד מישהו רלוונטי) – ביקשו לתת צ'אנס לתאגיד.
בפועל, הימין תמיד מפסיד מ"צ'אנסים" כאלה. משום שהמוסדות שקמים נוטים שמאלה, בוודאי בתקשורת, ואז הם הופכים לעובדה מוגמרת שאיש לא מעז לבטל בדיעבד בנימוק של "אופס, טעינו". אבל לפחות התמיכה בתאגיד של עיתונאי הימין הייתה מהוססת וספקנית, מחמאה שאי־אפשר לחלוק להנהגה הפוליטית של הציונות הדתית.
עמדת בנט־שקד הייתה מאכזבת, משום שאחרי שטעו עם חוק ישראל היום, הצפי היה שהנהגת הציונות הדתית תפיק לקחים ותיישם את העיקרון הלאומי־ליברלי, שלפיו הממשלה לא צריכה להתערב בשוק התקשורת. הרי הימין הליברלי דוגל בחופש בחירה, ועליו להתרעם על כך שהממשלה גובה כמעט מיליארד שקל מדי שנה ממשלם המיסים, מבלי שהציבור נשאל ומבלי שבחר בכך, כדי להעבירם לגוף שמביא מעט מאוד רייטינג והרבה מאוד הטיה פוליטית. הציבור נאלץ לשלם על שידור אידאולוגי שהוא לא צורך, וזהו עוול מוסרי, לא ליברלי ולא ראוי.
כך בתיאוריה. בפועל, הבית היהודי התייצב לצד כחלון והברנז'ה. ב־19 ביולי 2016 צייץ בנט בטוויטר: "בשעות האחרונות הולכת ומתחוורת לי התמונה. הצבר החוקים להגבלת התקשורת מעורר דאגה עמוקה לעתיד חופש הביטוי. תקשורת חופשית היא הבסיס לדמוקרטיה". באוקטובר קראה אילנה דיין לכחלון ובנט, ב"כנס החירום למען השידור הציבורי", למנוע את סגירת התאגיד, וימים ספורים לאחר מכן נענה בנט: "נצביע נגד סגירת התאגיד". בנובמבר התראיינה איילת שקד ל"קשת" והבהירה: "אנחנו נגד סגירת התאגיד… אנחנו חושבים שתקשורת חופשית היא דבר מאוד חשוב במדינה דמוקרטית… אנחנו נצביע נגד".
בנט־שקד לא רק החליטו להתייצב לצד השמאל ונגד הימין הליברלי, אלא גם קרסו אידאולוגית והדהדו את מסרי תעמולת השמאל השקרית על "תקשורת חופשית". לפי הגדרה מופרכת זו, התקשורת יכולה להיות חופשית רק אם הציבור לא יהיה חופשי. זהו היפוך מלא של העמדה הימנית שוחרת החירות: רק אם הציבור חופשי, התקשורת תהיה חופשית; כל השאר הוא עבודה בעיניים. וכך, בשביל פירורים, גזרים מתנופפים, רווחים פוליטיים קצרי מועד וכמה ג'ובים לאנ"ש, ויתרו בימין על עקרונות יסוד. זו הדגמה קלאסית של טקטיקת "הפרד ומשול", שהימין מתמסר לה כל פעם מחדש, מתפצל, מחליש את עצמו וכובש עוד גול עצמי.
הגיע הזמן שנציגי הימין יפסיקו את המסחרה, הפשרות, העסקנות והחשבון לטווח קצר. צריך להתחיל לפעול על פי עקרונות, כמו שעושה השמאל, ולא בפוליטיקה קטנה, שאיננה נאה כשם שאיננה יעילה. מי שמוכר את השקפתו תמורת גזרים ובקשישים, מגלה בסוף שהתפשר במגרש שאת כללי המשחק שלו קובעים ומיישמים אחרים. שהרי בפועל, הפקידים והברנז'ה הם המנהלים את המוסדות הממשלתיים שהימין בונה, ומרגע שהם יכולים, הם פונים לממש את תפיסת העולם שלהם.
כך, בזמן שהימין מוותר על עקרונותיו כדי לבנות בקתות קש על דיונות, השמאל מקים על חשבונו מִבצרים. מי שלא מאמין, שישאל את אראל סג"ל ואת קלמן ליבסקינד, שאני עדיין מקווה שיום אחד נשוב לפסים ידידותיים.
