השבוע מצאתי את עצמי נתון בוויכוח עם ישראל הראל, איש יקר, אידאולוג, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר. הראל מתייחס בחשדנות לתוכנית המאה, חושב שלא יצא ממנה שום דבר ומשוכנע כי ישראל היא שצריכה להחליט על מתווה הריבונות שלה בלי שום קשר לנשיא טראמפ. אבל מה שמעניין, הראל בטוח שנתניהו הוא מניפולטור־על, העושה סיבוב על הימין ומגייס אותו לצידו באמצעות התוכנית העקרה שהוא מציג, רק כדי שיוכל להתייצב בכוח ובגאון ועם גיבוי ציבורי מול המערכת המשפטית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל לא ערוכה לעשרות האלפים שמבקשים לעלות לארץ
– מתנגדי מנדלבליט, העיסוק ביועמ"ש לא יועיל לכם
– ימינה טרפדו דיון על השתלטות פלסטינית בשטחי C
מצב שבו אני נאלץ להגן על נתניהו מול דובר מצוין של הימין הוא קצת מוזר, אבל יש לי תחושה שהראל מפספס. בעניין הריבונות נתניהו לא ציניקן. ראש הממשלה עשה לאורך השנים קמפיינים שלמים שנועדו להסיט את דעת הקהל מאזורים שאינם נוחים לו, אבל הפעם זה לא רק ספין. המהלך של נתניהו נראה לי מהותי ועמוק הרבה יותר, עם שאיפה אמיתית לבנות מורשת היסטורית, אפילו אם בסוף הוא יחיל את הריבונות על התנחלות אחת.
שנים רבות אני עיתונאי פוליטי ומדיני, הייתי בכל מקום אפשרי, ולמדתי להכיר את הפוליטיקאים מקרוב ולזהות מה אמיתי אצלם ומה מזויף. אחד האירועים המכוננים, בלי מירכאות, שבהם נכחתי היה התדרוך עם נתניהו בבלייר־האוס, שעה או שעתיים אחרי שהושקה תוכנית המאה ברוב טקס בבית הלבן ב־28 בינואר. ראש הממשלה נשמע ונראה לי שם כמו משיח מודרני שמביא בשורה גדולה, ולא כמו סוכן של כותרות גדולות בעיתון או במהדורת החדשות הבאה.
ירושלים מוצפת שלטים של תנועת הריבונות,"ירושלים תחולק" נכתב בהם. זה נכון. התוכנית מעבירה שכונות ערביות עצומות לידי הרשות הפלסטינית, וטוב שכך
נתניהו ריחף בספרות גבוהות. הוא דיבר בהתלהבות שקטה על הסיפוח של כל ההתנחלויות והדגיש כי "הכול כלול", גם שטחים שיאפשרו בנייה בלי הגבלה במרחבים הצמודים. הוא השווה את עצמו למנהיגים גדולים בתולדות העמים, היודעים להחליט החלטות גדולות בזמן הנכון. הוא דיבר באותה נשימה על הזדמנות שנופלת לידינו פעם במאה שנה. אז נתניהו לא שיער כמובן כי פעם במאה שנה נופלת גם מגפה, שעלולה לטרפד לו את כל התוכניות הגדולות.
נכון, נתניהו רצה לספח מיד, להביא את מעשה הריבונות לבחירות שהיו במרץ, לגרוף 50 מנדטים לליכוד ואולי להעביר את פסקת ההתגברות והחוק הצרפתי. אבל הוא בעיקר רצה ורוצה היום לחתום את הקריירה הפוליטית הפנומנלית שלו עם מורשת היסטורית, ולא רק משפטית ופלילית. זו דעתי.
שטחים תמורת שטחים
המורשת המדינית של נתניהו היא גם הרצון לברוח משליטה על הפלסטינים. נתניהו לא טיפש. הוא יודע מה המשמעות ההרסנית שכרוכה בסיפוח 2.5 מיליון פלסטינים למדינת ישראל. העמדה שלו לא השתנתה, וכאן מונח הבסיס למאבק שלו מול המתנחלים המתנגדים למדינה פלסטינית. ב־1988, זמן קצר אחרי שחזר מהאו"ם, הופיע נתניהו בחוג בית ברמת־גן ואמר לנוכחים כי רצועת עזה צריכה להיות דומיניון פלסטיני עצמאי. הדברים פורסמו, בליכוד הרימו גבה ונתניהו הכחיש, אבל הדברים נאמרו, והיום מבינים עד כמה הוא חזה את העתיד.
נתניהו רוצה לצמצם את השטח ואת הסמכויות של המדינה הפלסטינית ורואה בה "ריבונות מותנית ומוגבלת", כלשונו. ניסיון ההיפרדות שנעשה כאן, הוא דווקא החלק החיובי בתוכנית המאה. בשבועות האחרונים מציפים את ירושלים שלטים של תנועת הריבונות, בצבעים עזים של כתום וירוק. "ירושלים תחולק" נכתב בהם. זה נכון. התוכנית הזאת מעבירה שכונות ערביות עצומות בשטח המוניציפלי של ירושלים – שנמצאות מעבר לגדר הביטחון – לידי הרשות הפלסטינית, וטוב שכך. בבלייר־האוס אמרתי לנתניהו שהוא אכן מחלק את ירושלים. "כפר־עקב זה לא ירושלים", הוא ענה באדישות.
תוכנית המאה במלואה לא תצא כמובן אל הפועל כי הפלסטינים מתנגדים, ירדן מתקוממת, אירופה משתוללת וגם האמריקנים כבר נסוגים ממנה. נתניהו יתחרט על שלא החיל את הריבונות על ההתנחלויות עוד בישיבת הממשלה הראשונה אחרי האירוע בבית הלבן, כפי שהתחייב בוושינגטון. היום הוא רוצה ואולי יכול לספח רק את גוש עציון, מעלה־אדומים ואריאל. למה שלא יעשה בכל זאת שני דברים בעת ובעונה אחת, בהתאם לתוכנית טראמפ? יחיל ריבונות על גוש עציון, מעלה־אדומים ואריאל, בסך הכול 150 אלף ישראלים וערבים, וישחרר בתמורה את ראס־חמיס, כפר־עקב ומחנות הפליטים קלנדייה ושועפאט לרשות. שטחים תמורת שטחים ואוכלוסייה תמורת אוכלוסייה.
הציניות חוגגת
ביום רביעי עלתה לדיון במליאת הכנסת הצעת חוק של סיעת ישראל ביתנו, ולפיה מי שמוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לשמש ראש הממשלה. בדיון בכנסת צפה ועלתה הפוליטיקה הישראלית המעודכנת, הצינית, הצבועה והמושחתת. כולם תרמו כדי לחזק את התדמית הרעה הזאת, קואליציה ואופוזיציה כאחד.
ההצעה היא מוצדקת לעילא. ראש ממשלה לא יכול לכהן אם מוגש נגדו כתב אישום, נקודה. כחול לבן עשתה על הנושא הזה קמפיין בחירות שלם וחסר פשרות בכמה סיבובים. שלשום הסיעה הזאת הצביעה נגד החוק, ורק שרה אחת, אורית פרקש־הכהן, כבשה את ראשה בקרקע מרוב בושה ונמנעה בהצבעה.
אבל תראו מי הגיש את הצעת החוק: סיעת ישראל ביתנו, שקמה כדי להגן על טוהר המידות ולהגן עלינו מפני שחיתות שלטונית. בכירי המפלגה הזאת, זה אחר זה, הלכו לאורך השנים לבתי כלא או שהם בדרך לשם או שהם עומדים למשפט בגלל עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים וכל מה שתרצו. "פרשת ישראל ביתנו" חמורה יותר מכל התיקים של נתניהו גם יחד, אבל לא תשמע אצל אביגדור ליברמן חרטה, גינוי או הכאה על חטא, או למצער הצעות חוק שנועדו למנוע מעשי ביזה ציבוריים, כמו שביצעו סטס מיסז'ניקוב, פאינה קירשנבאום, דאוד גודובסקי וכל האחרים.
ומי השיב על הצעת החוק? השר המקשר דודי אמסלם, שהיה פעם החבר הכי טוב של ליברמן. אמסלם הוא איש טוב, אבל גם הוא יודע שנתניהו והליכוד הפכו עולמות כדי להדיח את ראש הממשלה אולמרט, כשרק התחילו החקירות נגדו. שום דבר לא השתנה מאז, חוץ מאשר הפרסונה על כיסא ראש הממשלה, שעומד היום למשפט על שלושה תיקים פליליים.
ואם כל זה לא מספיק, ביום רביעי התפטרו שרים מכל מפלגות הקואליציה כדי להכניס פנימה חברי כנסת מהרשימות שלהם, שלא נבחרו בידי הציבור. עוד מעשה הונאה ברשות ובסמכות, שמרחיב את הכנסת ללא היכר וללא היתר ומפזר ג'ובים ומיליוני שקלים, בימים שבהם מאות אלפים נותרו ללא פרנסה ואיש סאונד בוכה ברדיו כי הגיע לפת לחם.
