וידוי קטן: אני לא טוב עם מכוניות. הן אף פעם לא עניינו אותי במיוחד, וגם אין לי פנטזיות על הרכב היקר שהייתי קונה לו הייתי ממש עשיר. לכל היותר הייתי משדרג את היונדאי שלי לאיזה רכב משפחתי ששלושה כיסאות ילדים נכנסים בו בלי להצטופף. לא רק שאני לא טוב עם מכוניות, אני גם לא ממש מבין במכוניות. מבחינתי אלטרנטור וקרבורטור הם שני דברים שנגמרים ב"טור" ואין לי מושג מה כל אחד מהם עושה.
האמת שגם אבא שלי לא היה איזה עילוי מוטורי. הוא אף פעם לא העמיד אותי מול מכסה מנוע פתוח והסביר לי מה עושים. רק פעם אחת חלקנו רגע טכני קטן, כשהוא הראה לי איך ממלאים מים בזה של הווישרים. אפשר לומר שהוא נתן לי המון בחיים, אבל איך לא לצאת אפס מול גלגל מפונצ'ר לא היה אחד מהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל לא ערוכה לעשרות האלפים שמבקשים לעלות לארץ
– מחיר השלטון: מה תשלם כחול לבן תמורת החוק הנורבגי?
– בעקבות המגפה: בציבור החרדי נפתחים לשימוש באינטרנט
למה אני מספר לכם את כל זה? כי השבוע הזה היה סיוט מכני. כרגיל, הכול התחיל בגלל ד"ר זמרי. אנחנו משקיעים בקריירה שלה יותר מבשלי, כי הבנו שיש יותר סיכוי שתעשיית התרופות תביא לנו את האקזיט ולא תעשיית הלריב עם שמאלנים בטוויטר, ולכן היא זאת שלובשת את הרכב בבית. אני לעומת זאת מתנהל יותר במוניות, אוטובוסים, רכבות ומוקדי הדבקה אחרים. לשמחתי, מילה, המפיקה של תוכנית הרדיו שלנו, גרה קרוב אליי, כך שאני יכול להתעלק עליה בטרמפ הביתה אחרי כל שידור.
מילה התניעה את הרכב ויצאנו לדרך. זאת מכונית די עתיקה, ובכל פעם שהיא נותנת לי טרמפ אני מרגיש שהיא בעצם מבקשת העלאה (טריק יפה, מילה). איך שמילה התניעה את הרכב נדלקה נורית בלוח המחוונים. מילה שאלה אם אני יודע מה אומרת הנורית. השבתי שזאת הנורית של המצבר. היא שאלה אם זה אומר שיש לה בעיה במצבר. אמרתי לה שהתנענו אז כנראה שלא. היא שאלה אם אני בטוח. לא הייתי בטוח, אז הבאתי לה תשובה שיכולה לזכות בפרס התשובות המטומטמות ביותר של אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים: "תראי, זו יכולה להיות גם בעיה בנורית".
בהתחלה הרכב נסע סבבה. קרטע כרגיל. אבל כשיצאנו לעבר הכביש המהיר מילה אמרה "אוי לא" – צמד המילים הכי מפחיד מפיה של מפיקה, אחרי "אין אייטמים". מתברר שהרכב, ב־20 קמ"ש, לא נתן גז. "את בכלל דורכת על הגז?", שאלתי במיזוגניה אופיינית. מילה הבהירה במבט שכן, היא מודעת לקיומה של דוושת הגז. ואז הרכב כבה.
הגבר באפודה הצהובה
רגע לפני היציאה לכביש ארבע מכיוון בני־ברק, בכביש בן שני נתיבים, ללא שוליים, שפקוק בימי חול גם בשלוש לפנות בוקר, הרכב פשוט עומד. מיד אמרתי למילה לא להיכנס להיסטריה – אחרי הכול, אין מקום לשני אנשים היסטרים באוטו אחד. ביקשתי ממנה שתפתח את מכסה המנוע. היא לא מצאה את הידית. ביקשתי ממנה במאצ'ואיות מוגזמת לתת לי לחפש, היא נתנה, לא מצאתי את הידית. אמרתי לה שכנראה הפתיחה היא ישירות ממכסה המנוע, ואז היא מצאה את הידית.
הפקק מאחורינו החל להתארך, והאנשים שהצליחו לחלוף על פנינו הביטו בנו במבט הישראלי ששמור למכוניות תקועות בצד הדרך, שמשלב כעס, רחמים, זלזול ועוד כעס. שמתי על עצמי וסט צהוב, ואחרי חמש דקות של היאבקות במוט שאמור להחזיק את מכסה המנוע פתוח הצלחתי סוף־סוף להסתכל בביטחון במתכות שהיו שם בפנים ואמרתי לה שנראה לי שזו בעיה של מצבר, כי אני לא מזהה שום בעיה אחרת. היא שאלה אם אני בטוח, אז אמרתי לה שמצד שני זה יכול להיות גם הווישרים. היא לא צחקה. לא בטוח שניסיתי להצחיק.
"טוב, יותם, הגיע הזמן להתאפס על עצמך" – אמרתי (ונראה לי שגם מילה אמרה) לעצמי. מה עושים? נראה לי שצריך כבלים. הרכב לא מתניע ופעם ראיתי בסרט שזה עוזר. לצערי היינו בכביש של שני נתיבים ללא שוליים, כך שלא יכולתי לעמוד ליד האוטו או מולו. מילה מיד התקשרה לחבר שלה, שאמר לה שהוא לפחות רגוע מזה שאני איתה. אמרתי לה בתגובה שהוא צריך לפגוש אותי פעם כדי להבין מה הבעיה במשפט הזה.
הפקק הוא אני
התקשרתי לפתחי, בתקווה שיציל אותי עם איזו בטרייה שהייתה לו פעם ואפשר להניע איתה מכוניות. הוא אמר לי בשפתו המיוחדת והמכילה: "היא כבר לא אצלי, תסתדר". אז התקשרנו ל"תיקוני דרך", מין מוסך נייד שמגיע אליך ודופק אותך במחיר במקום שנתקעת בו. אחרי עשרים דקות האיש של תיקוני דרך התקשר להגיד שהוא מאחר כי יש פקק מטורף ביציאה לאלוף שדה. עניתי לו שאני יודע, כי אני הפקק. אנשים המשיכו לחלוף על פניי בזלזול גדול יותר משהם מזלזלים בקורונה. בשלב מסוים הגיעה ניידת משטרה. הם שאלו למה אנחנו חונים פה, עניתי שחשבתי שזה כחול לבן. לא צחקו. הסברתי שנתקענו ושהמוסכניק בדרך. ביקשו רק שנשים משולש על הכביש. הצצתי בבגאז' של מילה, אבל זה רכב שיוצר עוד לפני המצאת המשולש. למזלנו השוטרים המשיכו בדרכם.
אחרי שעה וקצת ופקק שהגיע עד קריית־מלאכי, המוסכניק הגיע. הוא עשה כמה בדיקות, ניגש אליי והסביר לי שזו בעיה באלטרנטור ואולי בעוד משהוטור וכדאי שאתלווה אליו עם אשתי למוסך כי האוטו עלול להיכבות שוב. הסברתי לו שאני רק טרמפיסט ושעדיף לו להשקיע בעוקץ של מילה. הוא התניע את המכונית וליווה את מילה למוסך.
למחרת ד"ר זמרי עבדה מהבית, אז זכיתי ברכב. ירדתי לחניון, הכנסתי את המפתח, סובבתי. לא מתניע. חשבתי שאולי לא הכנסתי את הקוד הנכון. נעלתי, פתחתי, הכנסתי, סובבתי, לא מתניע. הלך המצבר. פעם שניה בשתי מכוניות בתוך יומיים. מישהו יודע איך מסירים נאחס ממצברים?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
