כבר מזמן אין לי ילדים במערכת החינוך, רק נכדים, ובכל זאת יורשה לי להעריך ששנת הלימודים תש"ף הייתה אסון פדגוגי. השבתת הלימודים הממושכת באמצע השנה פערה חור גדול בהשכלתם של התלמידים, העבירה אותם מהוויה לימודית להוויית חופשה אינסופית, וחשפה אותם למפגעים קשים ברשת ובטלוויזיה. מי יודע לכמה שנים נזדקק כדי לתקן את הנזק, ואם בכלל יהיה אפשר לתקן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שביתה מונעת – ההמצאה של ההסתדרות לסנדול קיצוצים
– המערכת החדשנית שתציל מטיילים במצוקה
– ענף התיירות הנכנסת בקריסה והפתרון לא נראה באופק
בתלמוד מסופר על זוג תלמידי חכמים צעירים שאחד מהם נעדר כמה ימים מבית המדרש לרגל חתונתו, ועד סוף ימיו לא הצליח להדביק את תפוקות הלמידה של חברו. חופשת הקורונה תש"ף בבתי הספר נמשכה כחודש וחצי. אף על פי כן, דווקא המורים, אלה שעיני ההורים נשואות אליהם במצב המשברי הזה כעיני חולה אל רופאיו, מגלים שוויון נפש לנוכח האסון. הם מתנגדים בחירוף נפש להחלטת שר החינוך להאריך את שנת הלימודים בכמה ימים בלבד, פן תיפגע זכאותם לחופשת קיץ ממושכת מאוד, כמימים ימימה.
למען הדיוק לא מדובר בכל המורים, אפילו לא ברובם, אך למרבה הצער והבושה בשני מנהיגיהם הנבחרים, רן ארז ויפה בן־דוד. מאז פרוץ הקורונה במחוזותינו ועד עצם השבוע הזה, ימים ספורים לפני תום שנת הלימודים הרשמית, דוחים השניים בזעף כל הפצרה להשיב לילדים באופן וולונטרי – אם כי לא לגמרי בחינם – מעט מהזמן האבוד.
המופע הטלוויזיוני הבלתי נשכח של בן־דוד בערב ל"ג בעומר ("לא נוסיף ולו יום אחד"), וההתמקחות הנמשכת של רן ארז מול משרד החינוך ("מילאנו את מכסת העבודה", אמר שלשום ברדיו), מעמיקים עד למצולות את הנתק שבין הנהגת מורי ישראל בדורנו למורשת ההוראה היהודית לדורותיה. הנהגת ציבור המורים מתייחסת לעצמה כאל ועד עובדים גרידא, יותר קרל מרקס מאשר יאנוש קורצ'ק, ולכן זנחה בהדרגה את השימוש במונח "מורים" או "מחנכים" לטובת "עובדי הוראה". כביכול חברי ארגוני המורים לא באים בבוקר לבית־ספר, הם באים לעבודה, ובעבודה כמו בעבודה: משכורת, שעון, לוח חופשות קדוש, שביתות. התלמידים אינם עוד תלמידים, דור עתידנו, הם חומר גלם.
"אנחנו לא בייביסיטר", מחה השבוע בטלוויזיה מורה צעיר שהתבשר על כוונת השר גלנט לקצר קמעה את החופש הגדול, ולא שם לב שבכך הוא מסגיר את הפן השמרטפי בתפיסת עולמו. אילו נתפס בעיני עצמו כמחנך וכמנחיל ידע, היה מבין שקיצור החופש הגדול נדרש בעיקר כדי לאחות במשהו את הפרצות בהשכלת הילדים, לשקם את הרגלי הלימוד שנפגעו קשות, ולא כדי לאפשר להורים לצאת לעבודה.
האם המורים אמורים לעבוד בחינם? חלילה. שכרם הממוצע נמוך עד כדי שערורייה. כמו כל עובד הם זכאים להגנה מרבית מפני מעבידים נצלנים. אבל לפני הכול הם מורים, מחנכים, דמויות מופת בעיני הילדים, וכך עליהם להתנהל גם בשעת חיכוך עם השלטונות על עוד כמה ימי לימודים. אם קשה להם, מוטב שיחפשו את אושרם ואת עושרם במקום אחר. בתי הספר אינם שמרטפייה.
