השופט יגאל מרזל – שמונה השבוע לתפקיד מנהל בתי המשפט – מוכר בשל הספר האקדמי המלומד שכתב על דיני פסלות שופט. אלא שכל מי שחי את הפרקטיקה המשפטית יודע שערכו המעשי של הספר מוגבל. הוא עוסק בתחום משפטי שסובל מהפער הגדול ביותר בין התיאוריה למציאות.
במדינתנו הקטנטונת, שבה רוב השופטים והפרקליטים מכירים מהפקולטה או מהפרקטיקה, נוצרים לא מעט מצבי ניגוד עניינים. אלא שאלו עומדים ביחס הפוך לסטטיסטיקת הפסילה העצמית של השופטים.
מי שקבע את הנורמה הקלוקלת הזו הוא אהרן ברק. נשיא בית המשפט העליון המיתולוגי התייחס לעצמו ולחבריו כאל מלאכים קדושים בעלי כנפיים. לדידו, האובייקטיביות הקדושה זורמת לכל שופט בדמו הכחול, ולכן אין להעלות על הדעת מצב בו שופט מטה משפט ומעוות דין. כיוון שכך, נמנע ברק מלהורות על פסלות שופט גם במקרים שבהם העוול זעק לשמיים.
ההצלחה הגדולה שלו הייתה בעיצוב תדמית ה׳מיסטר קלין׳ על כלל המערכת המשפטית. הביטוי לתדמית הזו הוא בראש ובראשונה תרבותי: כך למשל, אף יוצר קולנוע פה מעולם לא חשב להפיק מקבילה משפטית לסדרה 'פולישוק' – זו שהציגה באירוניה צינית את מערומיה של המערכת הפוליטית.
כשהשופט נעם סולברג הציע פעם בתמימותו לפסול את עצמו בתיק שעסק בהריסת בית מחבל, מהנימוק (תחזיקו חזק) שהוא מכיר את משפחת החייל שנרצח בפיגוע – הנוכחים באולם הסתכלו עליו כעל חייזר שהגיע מכוכב צדק. עורכי הדין לא רגילים לשופטים שמגיעים לעבודה עם סטנדרט מוסרי של הבבא סאלי.
בחזרה לפרשה הנוכחית. עו״ד ערן שחם שביט איננו חוקר מהספסלים האחוריים. הפרקליט בן ה-45 הוא היועץ המשפטי של הרשות לניירות ערך, זו שנוטלת תפקיד מרכזי ביותר בתיק 4000 הרגיש. חברתו הטלפונית השופטת רונית פוזננסקי-כץ היא האחראית למה שמתגלה כמעצר פסול, ממושך ואגרסיבי, לצורך חקירת כמות רב של חשודים בתנאים קשים. חלקם התלוננו על מניעת שינה, מניעת תרופות, אספקת מזון לא הולם ולינה בתאים במצב הגייני קשה.
זה יכול להיות מוצדק במקרים של פשיעה חמורה או פעילות טרור, אבל בתיק הנוכחי נראה שמקורה של הלהיטות המוגברת נמצא במחוזות אחרים לגמרי: רצונם של החוקרים להציג לראווה את ראשו הערוף של ראש הממשלה נתניהו. אמביציית היתר גרמה לשופטת ולתובע להשחית את סדר הדין הפלילי באופן חסר תקנה, כזה שמטיל צל כבד על כל מערכת קבלת ההחלטות שלהם עד כה.
אחת התופעות המצערות ביותר היום הוא החלוקה התקשורתית בין הביביסטים לאנטי ביבים. יותר מדי פוליטיקאים ואנשי תקשורת שהפסיקו להתעניין בטוהר השלטון, בעובדות או בראיות, וכל ההתרחשויות נבחנות בעיניהם מבעד לעדשת משקפת המחנאות הנמוכה. במצב מתוקן כל אזרח הגון ושומר חוק אמור לתמוך במערכת אכיפת חוק מתפקדת, כזו שלא נושאת פנים ומשווה גדול לקטון. כזו שעושה דין אחד לראש ממשלה ולאחרון האזרחים. אבל, ואבל גדול, עושה זאת בצדק וביושר.
האזרח ההגון הזה חטף מכה קשה אתמול, ומה שבעיקר מייאש אותו זה לראות שהסלחנות העצמית והצדקנות של המערכת לא התערערו כהוא זה.
נשיאת העליון חיות הודיעה שהשופטת לא תמשיך לדון בתיקים. הודעה דומה הוציא היועמ״ש אביחי מנדלבליט ביחס לתובע הכפוף לו. כאן הבן שואל: תגידו, אתם רציניים? את ראש הממשלה אתם רוצים להעמיד לדין על עברות שוחד בגין פעולות שעשה בניגוד עניינים, אך כשהנגע נחשף בתוך הבית שלכם פנימה אתם מסתפקים בהזזת השופט מהתיק?
חברו לזה את התירוצים העלובים שסיפקה המערכת כאשר נחשפה השיחה בין הילה גרסטל ואסתר חיות לאחר הצעת השוחד שקיבלה הראשונה, ותבינו למה הביביסטים משוכנעים שהשיטה כולה רקובה מהיסוד.
