החלטת תאגיד השידור הציבורי השבוע להוריד משידור ב"כאן 11" את התוכנית "קלמן־סג"ל" עוררה כעס רב ברשתות החברתיות. הטענה העיקרית מצד אנשי ימין הייתה שהמהלך משתיק עיתונאי ימין, ושהיד קלה מדי על ההדק בהחלטה לקצץ אותם לעומת עיתונאי שמאל, שהיחס אליהם הוא כאל פרחים מוגנים שאין לגעת בהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שקיפות צריכה להתקיים בבלפור כמו גם בצאלח א־דין
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
– בית הדין פסק סנקציות כלכליות לסרבנית גט
תרעומת על ביטול התוכנית נשמעה גם מצד שמאל. בריאיון של מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לישי שנרב בגל"צ, בבוקר שאחרי הסערה, הוא אמר משפט מעניין: "בואו נודה על האמת, אין ייצוג מספיק לימין בתקשורת הישראלית". קובלנץ הסכים שיש בעיה בייצוג הימין בתקשורת, כולל בגוף שהוא ממונה עליו, אך טען שבמקרה של התוכנית הזאת הסיבות לא היו קשורות לענייני ימין־שמאל אלא לשיקולים מקצועיים אחרים. קובלנץ הוא דמות מעניינת ורבת פנים. ראיינתי אותו בעבר ואני חושב שהוא מאמין למה שהוא אומר. אבל זה לא העיקר.
נדבר רגע בכנות על העניין הזה של "חוסר ייצוג מספיק לימין" בתקשורת, כלומר במדורות שבט המעידות שהן פונות לציבור כולו (וחלקן גם ממומנות בידי הציבור) – גל"צ, התאגיד, ערוץ 12 וערוץ 13. כשאומרים "ימין", למה מתכוונים בדרך כלל? לכיפות סרוגות, כלומר לדתיים־לאומיים. האם אנחנו יכולים לומר היום, בעולם התקשורת הישראלי של שנת 2020, שהייצוג של דתיים שכיפות סרוגות על ראשם – שרובם המוחלט הם גם אנשי ימין – הוא ייצוג חסר?
נפתח סוגריים חשובים: יש בהחלט ייצוג חסר בתקשורת הישראלית לכיפות סרוגות, אבל הוא לא נמצא במקומות שכולם מתמקדים בהם, כלומר ברשימות הנוצצות של מגישים, כתבים ושדרנים. שם, בפרונט, מלוא כל הארץ כבודנו כבר לא מעט שנים, ואתם מכירים את רשימת השמות הארוכה בעל פה. הייצוג החסר מתגלה בשדרה העמלנית והאפורה שמחזיקה את התקשורת מאחור, בלי אבק כוכבים ובהרבה עבודה קשה: מפיקים, תחקירנים, עורכים, אפילו אנשים טכניים שמתחזקים אולפנים. זו זירה שהציבור הדתי־ימני הזניח לגמרי, וממשיך להזניח עד היום. למעט בודדים שהשפעתם חיובית ודרמטית, השמאל החילוני התל־אביבי ממשיך להחזיק בעמדות המפתח האלה, ומותיר את התקשורת הישראלית בתל־אביביותה ובשמאלנותה. זו בעיה שצריך לדון בה בכובד ראש אם רוצים שינוי אמיתי בתקשורת, אבל כיום היא כאמור בסוגריים.
הבעיה המרכזית היא שהתקשורת הישראלית מזהה את הימין הישראלי עם מגזר הכיפות הסרוגות. והנה, יש כל כך הרבה כיפות סרוגות על המסך, מה אתם רוצים מאיתנו? עשיתם מהפכה. אז זהו, הימין הישראלי רחוק מלהיות הכיפות הסרוגות בלבד. לא יהיה מנותק לגמרי להזכיר פה את המילה "אשכנזים". הימין הישראלי הוא קודם כול ומעל הכול מאות אלפי מסורתים מזרחים – משהו כמו 35 מנדטים, פחות או יותר – שקולם התקשורתי פשוט מחוק, לא נשמע. ההוכחה הכי טובה לכך היא היחס הדמוני כמעט שמקבל אחד הנציגים הספורים של פלח האוכלוסייה העצום הזה בתקשורת המיינסטרים: הפרשן הפוליטי של גל"צ, יעקב ברדוגו.
אני מכיר את כל הטענות כלפיו, ועם חלק מהן אני גם יכול לפעמים להסכים. אבל בשורה התחתונה והחשובה ביותר, זה אדם שעושה רדיו רלוונטי, סוער, מעניין, ממגנט אפילו. אין לי ספק שלהרבה מאוד אנשים קשה לשמוע אותו, כי התרגלנו כל כך הרבה שנים לסגנון אחר, קלאסי, מעודן, מתחכם – כן, אפשר לומר את זה בקול: אשכנזי. יעקב ברדוגו ניצב כמעט לבדו במערכה הזאת. חותר נגד הזרם, מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה אף אחד כמותו. לכן, אגב, מינויו של העיתונאי אמיר איבגי השבוע לראש מערכת החדשות של גל"צ הוא בשורה של ממש. ברדוגו ואיבגי שונים מאוד זה מזה, אבל העובדה שיש פה עוד אדם שגדל ובגר בפריפריה הדרומית של ישראל, החל את דרכו התקשורתית בתחנת רדיו מקומית והתקדם משם עד לתחנת השידור ביפו, מוכיחה שהתקשורת הישראלית יכולה גם אחרת.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מרבה לצייץ בשבועות האחרונים שתי מילים: "הרוב הדומם". הוא לא המציא את הביטוי, שבמקור נועד בכלל לתאר אנשים מתים, אבל בהחלט העלה אותו שוב לכותרות כדי לתאר את מה שהוא מקווה שיקרה בבחירות לנשיאות בנובמבר: המוני אמריקנים שאינם אוהבים את הכיוון שהשמאל האמריקני מושך אליו יצביעו לו שוב, למרות הסקרים הלא מחמיאים. אני לא יודע אם יש בארה"ב רוב דומם כזה, ועד כמה, אבל בישראל יש אוכלוסייה ענקית שדוממת. דוממת תקשורתית. כמעט לגמרי.
הציונות הדתית קיבלה על עצמה משימה לפני כשלושים שנה, בפיקודו של אורי אורבך ז"ל, ויישמה אותה כמעט בשלמות. עכשיו הגיע הזמן של המסורתיות המזרחית. אי אפשר לתקן את התקשורת הישראלית בלי להתייחס למגזר הזה, שמשנת 1977 ועד היום קובע מי יהיה ראש הממשלה, קובע בין השאר שההתנחלויות ימשיכו לפרוח כי פועמת בו אהבת ארץ ישראל אותנטית וחסרת רגשי נחיתות, אבל בכלי התקשורת המרכזיים בישראל לא ניתנת לו דריסת רגל. וכשכבר ניתנת לו דריסת רגל, היא מושמצת בלי סוף. קלמן וסג"ל ימשיכו להיות אנשי תקשורת משפיעים גם בלי התוכנית שלהם ב"כאן 11". יש הרבה מאוד אנשים שבכלל לא מקבלים את ההזדמנות.
