רכבת מחיפה לתל־אביב יוצאת ב־17 במאי. לא, בעצם ב־1 ביוני. אולי ב־8 ביוני. נסגור על 22 ביוני? מתי בפעם האחרונה עלו לקרונות השרים והפקידים שקבעו שהרכבת היא מדגרת קורונה? הרי מאות אלפי נוסעים מצטופפים חסרי אונים באוטובוסים; היה אפשר לפתוח את הרכבת עוד קודם, ברמת תחלואה נמוכה הרבה יותר מהרמה הנוכחית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שירת הסטיקר: חופש הביטוי הולך לאיבוד דרך שופט בג"ץ
– שקיפות צריכה להתקיים בבלפור כמו גם בצאלח א־דין
– נסראללה על חוק הקיסר: "נמות מרעב ולא נוותר על הנשק"
הפעלת הרכבת המתוכננת בשבוע הבא (בלי נדר), בכפוף לשורת מגבלות, היא רק תסמין של מחלה ישראלית ויראלית: "מחר כך". מקבלי ההחלטות לקו בה עוד לפני משבר הקורונה, שמלבה אי ודאות. התסמינים הם בריחה מאחריות, קבלת החלטות שרירותית והיעדר עמוד שדרה להגן עליהן.
בחטיבות הביניים ובתיכונים התלבטו אתמול אם לחלק תעודות לתלמידים, מאחר שבכמה מהם הלימודים אינם מתקיימים בימי שישי. הודעת משרד החינוך על הארכת שנת הלימודים פורסמה באופן רשמי רק ביום ראשון, וכמובן לא תואמה עם ארגון המורים שמתנגד אליה. נראה ששר החינוך גלנט ניסה לקבוע עובדות בשטח ברגע האחרון, אבל ההחלטה התגלגלה לבית הדין לעבודה בדיון לילי, והשופטים יצטרכו להוציא את הערמונים מהאש ולספוג חבטות מכל עבר.
גם בהסתדרות המורים, שכבר התחייבו להשיב תשעה ימי לימודים, מאיימים שאם מורי כיתות י' מארגון המורים לא יצורפו להארכת השנה, גם המורים בכיתות א'־ט' לא יגיעו לבתי הספר. ייתכן שעל משרד החינוך להיערך לאפשרות להקדים את תוכנית "בית הספר של החופש הגדול" לילדי היסודי, אחרת ההורים יצטרכו להישאר איתם בבית, ונזק אדיר ייגרם לכלכלה ולמשק שמנסים להתאושש ממשבר הקורונה.
בעוד שבועיים יגיע מועד ההבטחה של ראש הממשלה נתניהו להחיל ריבונות ביהודה ושומרון, אך גם הוא אינו יודע עדיין איך נראית המפה, אילו יישובים בפנים ואילו בחוץ. מערכת הביטחון נאלצת להיערך לכמה תרחישים, והמערכת הכלכלית אינה יכולה לגבש עמדות מתוך שמועות חלקיות. זו בעיקר תעלומה בעבור עשרות אלפי ישראלים שזהו ביתם, ואינם יודעים מה יקרה ב־1 ביולי, אם בכלל. האם החלטה אסטרטגית כזו יכולה להתקבל במחשכים, בדיון ציבורי ענייני של ימים בודדים?
תקציב המדינה לשנת 2020 יאושר רק לקראת חודש אוקטובר. כל גוף עסקי שהיה מתנהל כך היה פושט רגל. אפילו בבית האח הגדול הדיירים מתכננים תקציב לשבוע שיהיה, ולא לשנה שחלפה. משרדי הממשלה עובדים בתקציב חלקי שגובש עוד בשנת 2017. בניגוד להסכמים הקואליציוניים שלפיהם תעביר הממשלה תקציב לשנה וחצי, נתניהו נאחז בגורמי המקצוע באוצר ובבנק ישראל שמעוניינים לפצל את התקציבים, כדי להעריך טוב יותר את מצב המשק ולהביא שורת רפורמות כלכליות. בפועל, עוד לפני העברת תקציב 2020 לשלושה חודשים יחלו הדיונים על תקציב 2021. ייתכן שזה חלון הזמן הפוליטי שיאפשר לנתניהו ללכת לבחירות ברקע הסקרים המחמיאים. גם את ההחלטה הזאת הוא כנראה טרם החליט.
אבל גם כשמחליטים על תוכניות – כמעט מאה מיליארד שקלים הובטחו לטיפול בקורונה – לא מיישמים. לפי נתוני האוצר, 57 אחוזים מהכסף שיועד לצאת עד סוף חודש מאי נותר בקופת המדינה. התקציב מיועד להצלת שכירים ועצמאים שלא סוגרים את החודש, ועסקים שלא יודעים איך ייראה המחר.
ניהול הגל הראשון של הקורונה היה מלא החלטות שרירותיות, בלא בחינת חלופות בריאותיות וכלכליות להגבלות שהוטלו על המשק. עכשיו, כשהקורונה מרימה שוב ראש, אחרי חודשים של ניסיון וצבירת מידע, למשרד הבריאות עדיין אין מערכת חקירות אפידימיולוגית יעילה ומהירה שתצמצם את התפשטות המחלה. אין עדיין גם תוכנית ברורה לניהול החיים בעת מגפה: אילו הגבלות יוטלו ובאילו תחומים? אילו עסקים ייסגרו ולמה? מהם הנתונים שההחלטות שמשפיעות וישפיעו על חיי הישראלים מתקבלות לפיהם?
הציבור נאלץ להצביע שלוש פעמים כדי שהפוליטיקאים יואילו להרכיב ממשלה בעיצומו של אחד המשברים הגדולים בתולדות מדינת ישראל. התרגלנו למקבלי ההחלטות שאינם מחליטים, ולדיבורים דרך שלטי חוצות וקמפיינים. אם הם לא יתחסנו מפני ה"מחר כך", כולנו נשלם את המחיר כבר עכשיו.
ניתאי ענבי הוא הכתב הכלכלי של גל"צ
