החוק הנורבגי הוא עבודה בעיניים

החוק הנורבגי שחוקק בשבוע החולף בכנסת הוא חצי עבודה במקרה הטוב, ועבודה בעיניים במקרה הרע. הוא פלסטר על שטף דם. תועלתו למשטר החוקתי בישראל שולית עד בלתי קיימת. לכנסת ישראל נחוץ חוק נורבגי מלא, שיחזיר אותה למקום שהיא צריכה להיות בו ויאפשר לה לעשות את מלאכתה כיאות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: קובלנץ קובר את התאגיד
– עם דרעי, ללא אוסלו: נתניהו לוחץ על גנץ לתמוך בריבונות
– אזרחים סוג א': איך תשפיע החלת הריבונות על תושבי יו"ש?

הפרלמנט הישראלי קטן יחסית לגודל האוכלוסייה במדינה. סדרת חוקרים שבדקו את הנושא הגיעו למסקנה הזו, ולא נראה שיש על כך מחלוקת. 120 חברים על כ־9 מיליון תושבים הם מעט. אבל אם בפרלמנט הישראלי היו באמת 120 חברים, זו הייתה חצי צרה. למעשה, מספר חברי הכנסת הפעילים נמוך בהרבה. בכנסת הנוכחית הוא עמד, ערב חקיקת החוק הנורווגי, על פחות משמונים. 33 שרים שהם חברי כנסת, ועוד שמונה סגני שרים, הותירו בכנסת כולה 79 חברי כנסת פעילים בלבד. אמנם זה היה מצב נדיר למדי כאן, אבל בעשורים האחרונים בדרך כלל יש בכנסת פחות מתשעים חברי כנסת פעילים.

שמונים עד תשעים חברי כנסת אינם מספיקים כדי לעשות את כל העבודה הפרלמנטרית הנחוצה. חברי הכנסת לא מסוגלים למלא את תפקידם כמי שצריכים גם לחוקק ברצינות וגם להשקיע זמן בעבודת הפיקוח על פעילות הממשלה. הדברים בולטים במיוחד בקואליציה. מאחר שהשרים וסגניהם מגיעים משורות הקואליציה, מספר חברי הכנסת הפעילים בקואליציה נמוך מאוד. כך קורה שחבר כנסת אחד הוא גם יו"ר ועדה וגם חבר בשתיים־שלוש ועדות אחרות, או לחלופין חבר במקביל בארבע או חמש ועדות. אין בעולם דרך להיות חבר משפיע בכל כך הרבה ועדות. התוצאה היא שחברי הכנסת, במקום ללמוד נושאים, להשקיע ולהשפיע, מוצאים את עצמם רצים מהצבעה להצבעה, ולא תמיד מבינים על מה בדיוק הם מצביעים.

אחד הפתרונות האפשריים, שעדיין מאפשר לשמור על המספר הסמלי של 120 חברים בכנסת ישראל, הוא החוק הקרוי "נורבגי", שמקובל בלא מעט מדינות עם משטר פרלמנטרי. הרעיון פשוט: או ממשלה או פרלמנט. ברגע שחבר פרלמנט מתמנה לשר הוא חדל מלכהן בפרלמנט, והבא בתור ברשימה נכנס במקומו. ברגע שהשר חדל לכהן כשר הוא חוזר לפרלמנט, והאחרון שנכנס לפרלמנט מאותה רשימה נפלט החוצה. לו היינו מאמצים את הדגם הזה בישראל היו בכנסת 120 חברים פעילים, והיא הייתה מתפקדת הרבה יותר טוב.

אז מדוע זה לא קורה? למה במקום 41 ח"כים חדשים ייכנסו בשבוע הקרוב לכנסת רק 13 חברים, אפילו לא שליש מהמספר החסר? במילה אחת: נתניהו. בכמה מילים: ראש הממשלה אוהב חברי כנסת ממושמעים. לכן הוא אוהב לחלק הרבה תיקים. שרים וסגני שרים חייבים להצביע כמו שאומרים להם, אחרת הם מפוטרים. חברי כנסת בלתי מוכרים מהספסלים האחוריים, שרוצים להתבלט ואין להם מה להפסיד, עלולים להתגלות כבעלי עקרונות מיותרים ולהקשות על הממשלה. חוק נורבגי מלא היה מכניס לכנסת 17 חברי כנסת חדשים מטעם הליכוד, ובתוכם כל מיני אנשים שנתניהו לא בהכרח רוצה לראות בכנסת, כמו איוב קרא, יהודה גליק או ניר הירשמן. אבל אם מה שחשוב לנו הוא עבודת הכנסת, ולא שליטת הממשלה בכנסת, אז נחוץ שינוי. כדי שתהיה לנו כנסת חזקה ועצמאית, שתוכל לפקח ברצינות על עבודת הממשלה וגם לעשות כמו שצריך את מלאכת החקיקה, דרוש חוק נורבגי מלא, שיישומו הוא חובה ולא נתון לבחירת השר או הסיעה.

כבר עדיפות בחירות

הכנסת היא לא מועדון חברים, גם לא הקואליציה. טבעי ששותפים פוליטיים שרק אתמול היו יריבים מרים לא יהפכו בתוך יום לידידי נפש. ועם זאת, יש משהו לא הגיוני ולא סביר באופן התנהלותה של הקואליציה.

ממשלת אחדות לעולם אינה הבחירה הפשוטה. הקו המפריד בין אחדות לשיתוק הוא לעתים דק. אולם במצב הפוליטי שנוצר אחרי שלוש מערכות הבחירות נראה שאין מנוס מכך – אי אפשר להמשיך להחזיק את המדינה במערכת בחירות בלתי נגמרת, ונוצר צורך דחוף בממשלה פעילה ומתפקדת. הבעיה היא שלפחות כרגע העיסוק העיקרי של הממשלה הוא בעצמה ובמאבקים הפנימיים בתוכה – מלחמה על ההסכם הקואליציוני, מלחמה על החוק הנורווגי, זעם מפה וכעס משם. מכל זה קשה לראות איך יוצאת ממשלה טובה ומתפקדת.

בשבועיים האחרונים התברר, למרבה הצער, שהקורונה עוד לגמרי איתנו. גם המשבר הכלכלי שבא איתה לא הולך לשום מקום בינתיים. אבל אם הממשלה תמשיך לעסוק במלחמות פנימיות יותר מאשר במשימות הגדולות שמונחות לפתחה, אין בכל זה שום טעם. במקום ממשלה מנופחת, כבדה ולא מועילה, עדיף ללכת לעוד מערכת בחירות, בתקווה ובתפילה שבפעם הזו תושג הכרעה.