בשבוע הזה אי אפשר לכאורה לעסוק בשום נושא מלבד תיקי נתניהו. הרי מדובר ברעידת אדמה פוליטית, ערכית, כנראה גם משפטית. מצד שני, למי שאינו כתב העוסק ישירות בנושא אין בעצם מה לחדש ביחס למסקנה הברורה: ככל שייחשפו יותר ראיות מוצקות בתיקי החקירה כך יגבר הלחץ על נתניהו לפרוש, קל וחומר אם יוגש נגדו כתב אישום כלשהו.
לכן בכוונתי לחזור לפרשות שמשקלן הערכי לטווח ארוך עולה על זה של פרשות נתניהו, פרשות הרבנים קלנר ולוינשטיין. המתקפה הבוטה של שניהם נגד מתן מעמד שוויוני לנשים או להט"בים מעלה את השאלה מדוע דווקא הסוגיות האלה מקפיצות כל כך אותם ורבנים אחרים.
נראה שהם מוטרדים במיוחד מן העובדה שגם בתוך הציונות הדתית הולכים ומתרבים התומכים בשוויון זכויות לנשים ולהט"בים – לא רק שוויון זכויות אזרחי אלא שוויון בתוך עולם התורה. משמעות התמיכה הזאת היא יחס מהותי חדש למעמדה של ההלכה בימינו. הרי באופן עקרוני, הרבנים החרד"לים צודקים: עמדת התורה כלפי הומוסקסואלים היא שלילה חד־משמעית. מעמד הנשים דווקא נראה די סביר בתורה עצמה, אבל מקורות הלכתיים מאוחרים יותר מבחינים חד־משמעית בין תפקידי הנשים והגברים: לימוד תורה הוא עניינם של גברים; מעמד של שררה, בוודאי בתחום התורני, אסור על הנשים.
קיומם של חוגים דתיים הכופרים בקביעות הללו פירושו שהם אינם מוכנים עוד לקבל את סמכותה הבלעדית של ההלכה בחייהם. הם חיים בעולם דואלי, שבו ההלכה היא רק אחד ממרכיבי הזהות, ולצידם נמצאים גם ערכים הומניסטיים שכוחם גדול עד כדי כך שביכולתו להכריע את הכף גם מול הלכות מפורשות. בעצם מדובר בסוג חדש של מסורתיים, שערכת המסורת שלהם אמנם גדולה יותר מזו של המסורתיים מהסוג הישן, אבל העמדה העקרונית דומה – בעצם הלגיטימציה העצמית לברור מה מקיימים מתוך עולם ההלכה, ולא לקבל אותה על קרבה ועל כרעיה.
עמדה כזו היא כמובן חידוש גדול. בעבר היו הדתיים הליברלים עושים שמיניות באוויר ומחפשים מקורות כלשהם, אפילו נדירים, ולחלופין מפרשים את המקורות אפילו בדוחק, ובלבד שיוכלו בדרך זו להכשיר את עמדותיהם במסגרת ההלכה המקובלת. כיום הם אינם נזקקים עוד לעמדה האפולוגטית הזאת, וחוגגים בגלוי את כפל הזהויות. לא תמיד הם מודים בכך במפורש, אבל מכך שהם לא מבקשים צידוק הלכתי לעמדותיהם משתמעת העובדה שהם אינם מרגישים מחויבים בהכרח לעמדת ההלכה.
החידוש הזה מפצל את הציונות הדתית פיצול עמוק מכל קודמיו; פיצול בין מי שחשים עצמם נאמנים בלעדית להלכה, למי שלא. הוא בוודאי לא מאפשר לדתיים ליברלים להמשיך להגדיר את עצמם אורתודוקסים.
אבל בנקודה הזאת בדיוק מונחים אתגרים חדשים דווקא לפתחם של הליברלים. אם ההלכה הקיימת אינה עוד מחסום בפני מעמד שוויוני לנשים או להט"בים, מדוע תיעצר המהפכה הליברלית רק בשני התחומים האלה? רק משום שנשים ולהט"בים מצויים יותר במקומותינו? האם לא ראוי לאמץ יחס חדש, קרוב יותר למוסר ולהיגיון האנושי, גם כלפי העולים הלא יהודים? האם לא מוצדק להתייחס לאנשים שברובם הגדול באים מרקע של משפחות יהודיות, שהוגדרו יהודים בארצות מוצאם, שחיים בהווה כיהודים, שלומדים בבתי ספר יהודיים, שחוגגים את חגי ישראל ולפעמים גם נהרגים במלחמות ישראל – האם לא מוצדק להתייחס אליהם כיהודים, גם אם אינם עומדים בקריטריון ההלכתי של אם יהודייה?
ומה לגבי נישואי כוהנים וגרושות? האם מוצדק למנוע מכוהנים שהתאלמנו או התגרשו להסתפק באפשרות להכיר אלמנות ורווקות, בלי לתת להם אפשרות לכלול בהיצע הזוגי העומד לפניהם את זירת הגרושות, שהיא כנראה הגדולה ביותר לנשים פנויות בגילים המבוגרים, וכל זאת בשם הלכה עתיקה שנועדה לשמור על טהרת כוהנים העובדים במקדש, שאיננו קיים זה אלפיים שנה?
יודגש: בשום אופן אין כאן כוונה לוותר על עולם ההלכה משום שלמישהו מתחשק להתעלם מהלכות מפורשות. אבל ההנחה הליברלית המעודכנת היא שעולם ההלכה אינו גורם בלעדי לעיצוב הזהות, ועליו לעמוד למבחן תקפות כשעומדים מולו שינויי מציאות וערכים הומניסטיים. אם כך הדבר, האם ראוי שהערכים ההומניסטיים יהיו רלוונטיים רק כשמדובר בזכויות נשים ולהט"בים, או שאולי ראוי להרחיב את המעגל גם לסוגיות אחרות?
