צוק איתן נגמר, התקופה המזוויעה ההיא שלוותה באין ספור הודעות על מוות ופציעות חלפה, ובתוך כל הסערות שחשתי עם עצמי, חיפשתי רק להתרחק אל השקט. מהון להון הגעתי להתנדב בבית יתומים בצפון תאילנד, משוחרר, לבד, לכאורה חף כמעט מכל טרדה. היה ברור לי שכל הטוב שזימן לי הטיול של אחרי הצבא לא שייך אלי. עם המחשבות התעוררתי באמצע הלילה. מיוזע פתחתי את הטלפון כדי לעבור על שמות החללים שאך לפני חודשים ספורים עוד צחקו בינינו. עברתי שם ועוד שם, ועוד תמונה ועוד חיוך שלא אזכה לראות מבעד לתמונה. על שניים נעצרתי ארוכות – סמ"ר אורון שאול וסגן הדר גולדין. העולם נמשך, הגשם יורד, השמש עולה, הטיולים שלי מתקיימים כסדרם, אבל הם נותרו בעזה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איומים חסרי חשיבות: הלבנונים לא תומכים בנסראללה
– בקטאר מתחילים להבין שלא כדאי לתמוך בטרור
– דווקא כשהסיכון גדול מתמיד – התרגלנו לקורונה
דפדפתי בין עשרות כתבות עד לסרטון ההלוויה של הדר. מבין דברי ההספד העמוקים ששמעתי ושנצרבו בי מאותה הלוויה, אביו של הדר, שמחה, אמר כך: "הדר רקם על רצועת הנשק שלו את המילים 'עוז וענווה', העוז להפעיל את הנשק בשעת הצורך, והענווה לדעת להשתמש בו, שלא תתפשט מידת העוז ותשתלט עלינו". הקשבתי למילותיו של האב, שהשכול המעורפל והטרי והבשורה המרה על שביית בנו, הכו בו. לצד דמעות הכאב שזלגו מעיניי, גם קפצו בראשי אין ספור פעמים בהן נהגנו על פי דרכו, כשהנשק אחוז בידינו, מעניק לנו כוח ואנו נמנעים מבריונות. ידעתי והבנתי בדיוק את המושגים – העוז שבו נהג, והענווה שבה הנהיג את אנשיו. המחשבה הזו לא אפשרה לי מנוח בחודשים שלאחר מכן. חשתי אי נוחות, מועקה שהונחה כמו אבן על הלב.
בעולם שפוי החיילים הדר ואורון, והאזרחים אברה והישאם, לא היו נשארים מאחור. הערך החשוב ביותר ביהדות לא היה הופך לעניין אגבי וזניח. אך המציאות שלנו נוגדת כל היגיון, ובה כל מנוף לחץ שניתן לעשות בו שימוש מול החמאס, נותר יתום ולא מופעל: הסחורות עוברות, המחבלים משוחררים, האסירים זוכים לביקורי המשפחות ולמשכורות שמנות, עולם כמנהגו הלא מוסרי נוהג, והאחים שלנו נשארים מופקרים מאחור. אז למה הם לא פה?
היום, את החלל הריק שנותר בנו מצוק איתן – הגענו למלא בסגירת המעגל הבסיסי הזה. הגענו על מנת לתקן את העוול, לא נשתוק יותר. אנחנו אחים לנשק. חלקנו הכרנו את הדר ואורון, או את אברה והישאם, אך לרובנו היו הם זרים. המשפחות עוברות שש שנים ארוכות ומייסרות והן קורסות לאט לאט בתוך כאוס נפשי מוחרש וממלכתי. ממש כאן נכנסנו תחת האלונקה, להקל את העול שעל כתפיהן ולזעוק בקולנו ובקולו של העם – כי המאבק הזה אינו רק מאבקה של משפחה על בנה, אלא הוא של כולנו. השבת הבנים היא ערך עליון שחוזר כעת לקדמת הבמה וחייב להיחשב מעתה כתנאי בסיסי במשא ומתן מול עזה.
מגפת הקורונה יצרה ליקוי מאורות נדיר: חמאס, הלחוץ מהתפרצות הנגיף, פנה לראשונה למדינת ישראל על מנת לקדם משא ומתן. בעקבות זאת, בחודש האחרון עשרות חברים של הדר ואורון עצרו את חייהם כדי להחזיר את האחים שלהם שנותרו בעזה. רעות שכזאת היא התקווה של החברה הישראלית, שמחוקקיה לא בהכרח זוכרים ערבות הדדית מה היא.
כולנו נלחמים באינטנסיביות שוחקת בשביל לדמוע, אנחנו יודעים שלא יהיו פה צהלות שמחה וחגיגות נצחון ביום שבו יושבו אורון והדר לקבר ישראל והביתה. אך אנחנו משתוקקים ליום הזה, לבכי הכבד שילווה אותו. באבלות, בלוויות ובשברון לב נוסף, סוף סוף נסגור את המעגל ונקיים את חובתנו שלא להשאיר אף אחד מאחור.
