תוך כדי הדיון על החלת הריבונות בבקעת הירדן וביו"ש, הועלתה הדרישה לממשלת ישראל לממש קודם כול את ריבונותה במרחבי הנגב. בעוד הנהגת המתנחלים ביו"ש מתריעה מפני הקפאת הבנייה ביישובים מבודדים, ראוי להטיל אור על האופן שבו תוכנית המתאר הארצית, תמ"א 35, הקפיאה למעשה – כבר לפני כמעט שלושים שנה – את ההתיישבות היהודית במרחבי הגליל והנגב. להקפאת ההתיישבות היהודית במרחבים הפתוחים יש קשר סיבתי ישיר להתפשטות הבלתי נשלטת של הפזורה הבדואית במרחבי הנגב. המשטרה, הצבא ויתר גורמי הפיקוח סובלים ממחסור מתמיד בכוח אדם ובמשאבים, אך גם מהיעדר נוכחות קבועה במרחב. כוחות אלה זקוקים לנוכחות האקטיבית המתמדת של החקלאי והמתיישב הציוני, ולשימור מומנטום של התרחבות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המערכת החדשנית שתציל מטיילים במצוקה
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
– פרשת קרח: הפירוד כשורש ה"אחידות"
תהליך אישורה והטמעתה של תוכנית המתאר הארצית כתוכנית־אב ארוכת טווח, הוא דוגמה למהפכה שקטה מתחת לסף. מי מתנגד לשמירת שטחים ירוקים, מוגנים מפני פיתוח ובנייה? על בסיס רעיון טהור לכאורה, בהנהגת יוסי שריד כשר לאיכות הסביבה, התחוללה מהפכה. הממשלה יכולה להחליט, כפי שהחליטה בספטמבר 2011, על הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב, סביב ערד, אך ביצוע החלטתה תלוי ברשות התכנון הארצית של משרד הפנים. תמ"א 35 קובעת, למעשה, שהסוגיה איננה עניינה הבלעדי של הממשלה, כנאמר במפורש בלשון התוכנית: "תוכנית מתאר מחוזית, שמטרתה הקמת יישוב חדש, תופקד רק אם… מוסד תכנון שוכנע בהצדקה להקמתו של היישוב החדש". הממשלה תלויה אפוא ברצונם הטוב של "פקידים מקצועיים", ואין בסמכותה אלא להביע עמדה בתחום ההתיישבות אך לא להחליט.
בשני היבטים, תמ"א 35 היא בבחינת "הספר הלבן" של התיישבות היהודים בארץ ישראל: האחד, תמ"א 35 קבעה סד אילוצים ההופך הקמת יישוב חדש למשימה סבוכה הנתונה בידי פקידים, שיש בכוחם לחסום אף החלטת ממשלה, דוגמת התהליך הנוהלי הזוחל של בניית היישוב רמת־טראמפ בגולן.
בהיבט השני, תמ"א 35 העמידה ליישובים רבים, גם בנגב ובגליל, מספר סופי ומגביל לבתי אב (300־500), הכולא את רוב היישובים במסגרת סד תכנון סופי וסגור, אשר חוסם אפשרות לצמיחה. כך נחסמה הדינמיקה הפתוחה להתהוות המרקם ההתיישבותי בארץ ישראל. איזה סיכוי לאחיזה במרחב יכול להיות, למשל, לכמה עשרות משפחות יהודיות בהררית, יישוב מבודד על רכס יודפת, כשהן מוקפות ביותר מ־100 אלף ערבים בעראבה, בסחנין ובדיר־חנא, שמגיעים עם העיזים והזיתים עד היישוב? איזה סיכוי יש להם להיות אי־פעם יישוב רב־דורי, שילדיהם יתחתנו ויבנו בו את ביתם? הרי מספר המגרשים קבוע ומוגבל, ולא ניתן לפרוץ את המכסה שנקבעה בתוכנית המתאר. היישוב יודפת לדוגמה, נאבק קשות לפרוץ את מכסת 300 בתי אב, ונחסם ב־400.
כך נבלם הסיכוי לצמיחת היישובים לקהילות רב־דוריות, ולמעשה אין הם יישובים בעלי אחיזה של ממש. נתבונן לדוגמה בשני יישובים סמוכים – טובא־זנגריה וכפר־הנשיא: בשנת 1955 מנה כל אחד מהם 200 משפחות. בשנת 2005 התרחב טובא־זנגריה לכדי אלף משפחות, ואילו בכפר־הנשיא נשארו אותן 200 משפחות. תוכנית המתאר הארצית לטווח הארוך מייעדת לכפר־הנשיא עד 400 בתי אב, ולטובא־זנגריה עד 10,000.
ברובד המוצהר והגלוי, תמ"א 35 נועדה להגן על השטחים הירוקים. בממד הסמוי היא משמשת למעשה, במודע או שלא, מחסום להתפתחות ההתיישבות היהודית.
האם עוד ניתן להקים בארץ יישובים חדשים? בספטמבר 2011 החליטה הממשלה על הקמתם של עשרה יישובים בנגב. למחרת, במאמר המערכת של עיתון הארץ, נמתחה על כך ביקורת נוקבת: "הנגב לא זקוק ליישובים נוספים, שיזללו שטח, תשתית ותקציבים ויהרסו אזור בעל חשיבות אקולוגית רבה. היישובים לא יפתרו את מצוקת הדיור בארץ. לכל היותר, הם יאפשרו לכמה מאות משפחות לשפר דיור באזור מרוחק. הקמת היישובים החדשים תגרום גם להתנגשות מיותרת עם הבדווים בנגב".
מאליה עולה השאלה: עד היכן צריכה מדינה ריבונית, הפועלת באדמותיה ברשות ובסמכות, להימנע מכפיית מדיניותה מתוך חשש להתנגשות עם קבוצת אוכלוסייה המתנגדת לה?
בעיתון מעריב נכתב על תוכנית זו: "ימי חומה ומגדל חלפו להם". ואילו בידיעות אחרונות הסביר ירון לונדון שהכוונה להקים עשרה יישובים בנגב היא "דוגמה להפקרות", כלשונו. "צרתנו היא מרחב המחיה הזעיר, ולכן עלינו לתכנן בזהירות רבה את פריסת האוכלוסייה", כתב לונדון. "טוב יהיה אם גם לאוזני השרים שלנו תגיע האזהרה, ההולכת מקצה העולם ועד קצהו, מפני כרסום האדמות הפנויות". בעולם שיש בו שבעה מיליארד בני אדם, טען, יש לשמר שטחים ירוקים שבהם ניתן לייצר אוכל לבני האדם. הוא לא יצא נגד בנייה על האדמה היקרה מפז בשרון, הפורייה פי כמה מאדמת הטרשים של ירוחם. ובינתיים ברמת־השרון ובנתניה בונים ללא מחלוקת על אדמה חקלאית פורייה.
תוכנית עשרת היישובים, אם זה לא היה ברור עד כה, נבלמה. בינתיים השטח הפתוח הולך ונסגר במגמת בנייה פרועת חוק של השבטים הבדואים. פריסת המבנים ההולכת ומתפשטת, זכתה בשפה המוסדית לכינוי התמים "יישובים בלתי מוכרים".
יש יותר מסיבה אחת לאובדן ריבונות מדינת ישראל במרחבי הנגב. הסוגיה תלויה כמובן בקשיי מימוש משילות, ובאוזלת יד בכפיית חוק וסדר. אולם ללא התחדשותה של תנופת התיישבות ציונית במרחב שעדיין נותר פתוח, כוחות המשטרה והפיקוח לכשעצמם לא ישנו את המציאות הפרועה.
אלוף במיל' גרשון הכהן היה מפקד הגיס המטכ״לי, וכיום עמית מחקר במרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים
