הגל השני של הקורונה בישראל רק מחדד את מה שהיה ברור כבר בשלבים מוקדמים של המגפה: התקשורת בישראל צריכה לעשות חשבון נפש על מאפייני ההתנהלות שלה. הדברים אמורים בעיקר לגבי התקשורת המסחרית, אבל האשם הוא לא רק בה. הרדיפה הפרועה אחרי רייטינג, לצד הצורך ביצירת מופעי אקסטרים באולפנים וכמובן אימוץ הנרטיב הביקורתי שאינו תלוי בדבר אלא בעצמו, הפכו את גורמי התקשורת לבמה בידורית המועלת בתפקידה הציבורי והחברתי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
שירת הסטיקר: חופש הביטוי הולך לאיבוד דרך שופט בג"ץ
כוננות קפסולות וסגר: בצה"ל נערכים לגל השני
תוכנית טראמפ זורקת לפח את ההיסטוריה הישראלית
קשה היה שלא להבחין בשלוש תופעות בולטות שהשתרגו כחוט השני כמעט בכל האולפנים בחודשים האחרונים: הראשונה, ביקורת חסרת תקדים בעוצמתה על אופן ניהול המשבר של הגל הראשון המלווה בטענות חוזרות ונשנות על היסטריית יתר של משרד הבריאות, מנהליו וכמובן ראש הממשלה; השנייה, הטענת השיח הביקורתי בקולות של אלו שביקשו להמעיט במשמעויות הבריאותיות של המגיפה ולתארה כסוג של שפעת עונתית; והשלישית, דחיפה עצומה של שיח 'אסטרטגיית היציאה' והצורך בהחזרת ישראל לנקודת הזמן שקדמה להתפרצות המחלה בהיבטים הנוגעים לחינוך, כלכלה ותרבות.
אולם, מה שמתברר עתה בעקבות הגל השני הוא שההתנהלות הממשלתית בגל הראשון הייתה נכונה ואפקטיבית למרות המחירים הכלכליים והחברתיים. כל זאת גם בהסתכלות השוואתית על הנעשה במדינות אחרות, שלמעשה נקטו כמעט כולן במודל פעולה די דומה, גם אם חלקן באיחור ניכר. אך הנזקים העקיפים של השיח התקשורתי כבר נעשו ולמעשה זרעי הרעיונות שהוטמנו על ידי התקשורת במערכה הראשונה עיצבו את דמות המערכה השנייה המשוחקת כרגע מבלי לדעת כיצד ייגמר המחזה כולו.
ההצלחה התפקודית המרשימה של הממשלה שבאה לידי ביטוי בהשטחת עקומת ההדבקה, במקביל למסרים העקביים שטופטפו לציבור בכל האולפנים על היסטריית יתר, מדיניות של הפחדה וחוסר הלימה בין עוצמת הצעדים וחריפותם לבין מימדי ונתוני התחלואה הנמוכים, היו קטלניים בהשפעתם. הקטלניות הזו באה לידי ביטוי לא רק בכניעה המסוימת של הממשלה ללחצים מצד גורמים בעלי אינטרס להאיץ את קצב פתיחת המשק, אלא בעיקר ההתעלמות מוחלטת של הציבור להנחיות משרד הבריאות בעניין 'משולש הברזל' של מסכות, ריחוק ושמירת היגיינה.
הגל השני של הקורונה אותו אנו חווים בימים אלה (ואין צורך בדוח של גורם מודיעיני כדי לאשרר את מה שאנחנו כבר יודעים) הוא בראש ובראשונה תוצר של חוסר היכולת שלנו כחברה וכציבור לשנות דפוסי התנהלות לאורך זמן, להבדיל מן היכולת המשובחת להגיב בזריזות לאתגר חריף, מצב קיצון לשינוי מציאות חריג. אנחנו הם האשמים במצב. אבל הדיון בפיל הלבן הזה שקוראים לו הציבור הישראלי והדיון בחולשותיה המובנות של החברה הישראלית שאיבדה את רוח הערבות ההדדית והקולקטיביזם והתמסרה לחלוטין להנאות הרגע ולאינדיווידואליזם פורק העול, כלל לא מתקיים באותם אולפנים שהתמסרו בעצמם לאותו ציבור, אבל בעשותם כך פעלו בעצם נגדו.
מה שמתרחש כעת באולפנים הוא ניסיון מתוחכם להיחלץ מהמתח שבין האינדוקטרינציה וההטפות שליוו את השידורים בגל מראשון להחזרת הנורמאליות ולהקלות מאסיביות, לבין העובדה שבפועל אותו תהליך הביא להתפרצות מחודשת של המגיפה משום ששחק את אמון הציבור במנהיגיו, השיקולים ובתהליך קבלת ההחלטות שלהם. הדרך שבה חלק מהאולפנים פותרים את הבעיה הזו עוברת, איך לא, בביקורת חוזרת על משרד הבריאות, דרך התקליט השחוק של טענות על איטיות בתהליך הפקת ממצאי הבדיקות והקושי לנהל חקירות אפדימולוגיות.
שוב, הבדיקות הופכות לנוסחת קסם, סוג של קונץ פטנט במציאות שבה מטושטש הדיון האמיתי במקור הבעיה ובשורש ההתפרצות הנוכחית נוגעת לתפקוד הציבור ולאחריותם הספציפית של גורמי התקשורת ביצירת דפוסי התנהלות והתנהגות בלתי אחראיים. כאן ממש קבור לא רק הכלב, אלא גם נוהגו. מוטב לעורכי התוכניות לחשב מסלול מחדש ולחשוב פעמיים בטרם הם מגייסים לאולפנים פרובוקטורים ומומחים למיניהם שממשיכים לטעון בשם אידיאולוגיות רפואיות שאינן מחוברות למציאות ולא זו בלבד, אלא מסיתים את הציבור לנהוג שלא בהתאם להנחיות הגורמים המוסמכים במדינה. כי בנפשינו היא ומישהו באולפנים הממוזגים צריך להבין זאת, לא כל שכן את אחריותו החברתית והציבורית שהיא גדולה ממידות הקולוסאום המודרני שיוצרים עבורנו כלי התקשורת המבוסס כמו מקבילו ברומא העתיקה, על לחם, שעשועים ורייטינג.
