זה עובד כל כך טוב בחינוך, אז למה לא בתפילות?

מנכ"ל משרד התפילה הניח את השפופרת ונאנח. "אני מתנצל", אמר, "אבל העבודה לא נגמרת. זה היה איזה חזן מנס־ציונה, שהמתפללים התלוננו שהוא מאריך. עברתי איתו על חוזר מנכ"ל: תפילת העמידה צריכה לקחת ארבע דקות ושלושים שניות, לא יותר".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מודל צבא העם של שר הביטחון בני גנץ
– יהדות ארה"ב והריבונות: קמפיין קולני או התנגדות שקטה
– בהדסה הכריזו: ניסוי חיסון לחולת קורונה עבר בהצלחה

"אין מקום לגמישות?" שאל העיתונאי.

"בטח שיש", אמר המנכ"ל. "כשאומרים 'משיב הרוח ומוריד הגשם' אנחנו מקצים לתפילה עוד כמה שניות. זה עושה לנו צרות עם הביטוח, אל תשאל".

העיתונאי כחכח בגרונו. "לענייננו", אמר, "איך אתה מסכם את ההתמודדות שלכם עם הקורונה?"

"בכל הצניעות", אמר המנכ"ל, "אני חושב שעשינו עבודה טובה מאוד. סגרנו את בתי הכנסת בזמן, וזה מה שחשוב. אני שומע על מדינות אחרות, עם נטייה יותר אנרכיסטית, שקיימו גם בזמן הסגר כל מיני מנייני מרפסות פרטיזניים. מזל שאצלנו יש מערכת ממלכתית מסודרת, ואנשים לא מתפתים לרעיונות כאלו. גם עכשיו, כאשר המערכת נפתחה, הגבאים קיבלו הוראות אחידות ומסודרות: איך למיין את המתפללים לקפסולות לפי האל"ף־בי"ת, באילו שעות יהיו התפילות, הכול מסודר".

"הרבה גבאים דווקא מתלוננים שההוראות הגיעו ברגע האחרון, לא השאירו להם זמן להתארגנות, וגם התעלמו מההבדלים בין קהילות שונות. יש קהילות עם הרבה זקנים, יש כאלו עם הרבה ילדים, יש כאלו שיכולות לקיים כמה מניינים עוקבים ויש כאלו שלא. אתם לא מגלים גמישות בנושאים הללו".

"מה שאתה מכנה גמישות הוא בעצם אנרכיה. אי אפשר שכל קהילה תעשה בבית הכנסת שלה מה שהיא רוצה".

"למה בעצם לא?" שאל העיתונאי, "למה אי אפשר שכל קהילה תנהל את בית הכנסת שלה כרצונה?"

המנכ"ל נרעד. ניכר היה שהנושא הוא בנפשו. "זה מתכון לקריסה חברתית", הוא אמר בכעס עצור. "רק קהילות חזקות יצליחו אולי לקיים כך בתי כנסת, בעוד הקהילות החלשות פשוט יפסיקו להתפלל. יש אנשים שמוכרים את האשליה הזו, כאילו אפשר לקיים מערכת מסועפת של בתי כנסת בלי שליטה ממשלתית הדוקה. אבל מי יקבע את נוסח התפילה? מי יקבע את גובה המחיצה? היום חוזר מנכ"ל קובע שהמחיצה תהיה בגובה כך וכך סנטימטרים, ברמת שקיפות מסוימת, וכן הלאה. אין על מה להתווכח. ואנחנו גם היחידים שיכולים לעמוד מול האיגודים. הנה, אתמול ישבו אצלי, ליד השולחן הזה, יושב הראש של הסתדרות החזנים ומזכ"ל איגוד הפייטנים. אילו מבטים הם נעצו זה בזה, לא היית מאמין. בלי משרד התפילה הממשלתי, האיגודים המקצועיים היו משתקים את בתי הכנסת".

"אבל דווקא היום הם מצליחים לשתק את המערכת. אולי בלי ניהול כל כך ריכוזי של משרד התפילה, כל בית כנסת היה מסתדר בעצמו הרבה יותר טוב עם החזנים שלו?"

המנכ"ל החווה בידו תנועה מבטלת.

העיתונאי התעקש: "בגלות כל היהודים התפללו בבתי כנסת, בלי שהממשלה ניהלה אותם מלמעלה".

"ובשביל זה עלינו לארץ והקמנו מדינה? בשביל להמשיך את החשיבה הגלותית הזו?" ניכר היה שהמנכ"ל מצטער על שהסכים לריאיון. העיתונאי חש בזה, והעדיף לעבור לנושא פחות רגיש.

"מה לגבי שיעורי דף יומי בבתי הכנסת? אומרים שזו יכולה להיות הצלחה גדולה".

המנכ"ל התרווח במושבו. "אני מאוד בעד הרעיון הזה. שלוש ועדות בחנו אותו בשבע־עשרה השנים האחרונות, והאחרונה עומדת להגיש את המלצותיה ממש בימים אלה, ולכל המאוחר ב־2023. אני מקווה שכבר ב־2024 נתחיל פיילוט של דף יומי בשלושה בתי כנסת".

העיתונאי חש שהוא יכול לחזור לנושא רגיש יותר. "יש הרבה ביקורת על מערך הפיקוח שלכם. הגבאים טוענים שהמפקחים לא מניחים להם מרחב נשימה".

"המפקחים שלנו הם אנשים מנוסים ומצוינים".

"זה ודאי נכון", אמר העיתונאי, "כמו שגם אתה באמת איש מצוין וחכם ושוחר טוב. אבל יש טענות שמערך כה מסועף של פיקוח ופקידוּת חונק מעצם קיומו את הגמישות הניהולית של בתי הכנסת".

"אנחנו רק עוזרים לגבאים. כשהם אוכפים את הנהלים שלנו, בשאלות כמו אמירת 'אב הרחמים' בשבת מברכים של חודש סיון או המנגינה של 'אנעים זמירות', יורד לחץ מהגבאים וגם מהמתפללים. תחשוב על מקום שבו אין נהלים ממשלתיים קבועים. מה היה קורה אם הגבאי היה מחליט לשיר 'לכה דודי' במנגינה של ג'סטין ביבר? מה המתפללים היו יכולים לעשות?"

"להחליף גבאי, או לעבור לבית כנסת אחר".

"זו דמגוגיה", כעס המנכ"ל. "אתה מתבונן רק על מחצית הכוס הריקה".

"לא", אמר העיתונאי, "אבל אני מתפלל שגם המחצית הזו תתמלא".

"מתפלל?!" התפלא מנכ"ל משרד התפילה, "מי נתן לך אישור?"