החופש הגיע – מוקדם בשבועיים מהצפוי. אני ממש לא הולכת להיכנס לפירוט תחושותיי בנוגע לגזירה שנחתה עלינו דקות לפני שבת. בואו נגיד שלא בכיתי ככה בהדלקת נרות מאז הלידה של זוהר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קרב חד פעמי: המומחים לבריאות וארגונים ירוקים נאבקים
– ארגוני המורים מתחו את החבל יותר מדי
– דווקא כשהסיכון גדול מתמיד – התרגלנו לקורונה
לאחרונה במגזרנו מתחילים להתעורר על החיים שלנו ולהבין שאפשר למצוא אצלנו את כל האתגרים שיש בקרב הנוער. כך אנחנו מוצאים את עצמנו מסדנה לסדנה וממכתב למכתב, מוזהרים מפני הסכנות הטמונות בחופש. בזבוז זמן, קשיים חברתיים ומגבלות (מי אמר "הגל הראשון" ולא קיבל). את כל זה אתם יודעים – הבה נדבר על הדברים הפחות מדוברים. להלן הסכנות האמיתיות של החופש הגדול:
צחנה מכיוון חדרו של המתבגר. חשבתם שאם זכרתם להוציא סנדוויצ'ים מעופשים מהילקוט בתחילת החופש שיחקתם אותה? חשבו שוב. כריך ישן בתיק הוא מה שנקרא דה ליסט אוף יור פרובלמס. תשתדלו להציץ לפעמים לתוך חדרו של המתבגר. אם הוא בכלל יאפשר לכם גישה, כן? כלומר, תנסו לתחוב את האף מבעד לחריץ הקטן שהוא יפתח מדי פעם, בין הפסקת פורטנייט אחת לשנייה. תבדקו רק שיש שם משהו עם דופק, איפשהו מתחת לערימות התחתונים המלוכלכים, בגד ים רטוב שנזרק על הרצפה ולא נתלה, מצעים שלא הוחלפו מאז המגפה (לא הקורונה, השפעת הספרדית ב־1918) ועטיפות תפוצ'יפס שנאכלו במיטה. עצה מבעלת ניסיון: כמו בקיעת צבי ים נדירים, כדי לחזות בטיפש־עשרה הארץ־ישראלי המצוי יש להמתין לשעות אשמורת הלילה האחרונה בואכה הנץ החמה. או אז סביר להניח שיגיח מחדרו כדי לחפש מטען.
מסכות. חברים יקרים במשרד הבריאות, אני יודעת שההנחיות נכתבו במטרה לשמור על בריאותנו ועל כך הערכתי הרבה, אבל מישהו שם לקח בחשבון את הסכנה הכרוכה בפצצת הסירחון שאני מקבלת לידיי בסוף כל יום? ילדים וצחצוח שיניים בקיץ, זה לא הולך ביחד… וככה אם הילד לא התעלף מחנק כתוצאה מהבל הפה של עצמו, אני נתקעת עם שאריות צחנת הביוב שנספגת לתוך פיסת הבד הקטנה והמסכנה הזו. אגב, מכירים את הפרסומות לטיפול בהזעת יתר? מי שימציא כזה לטיפול בהזעה בתוך המסכה ראוי להנהיג את המדינה.
נתב"ג סגור. ובכן, מדובר בסכנה הגדולה ביותר האורבת לפתחנו. בהיעדר שמיים פתוחים וקלאב הכול כלול זמין בקפריסין, אנחנו מסתכנים במרחב מחיה משותף עם עוד המוני ישראלים בתוך תחומי המדינה. חלילה שלא תחשבו שאני בתעופה עצמית, אנחנו לא מהטסים לחו"ל – להפך, אנחנו מהנשארים והתקועים. אני נתקפת בזיעה קרה ובצמרמורות ברגע שעולה בי המחשבה שהנה הוא הולך להציע שנצא לטייל ולעשות קמפינג עם הילדים בארצנו היפה. אבל כמו הילדים שרוצים להיות אבא/אמא של שבת לעומת מספר השבועות שהגן אשכרה היה פתוח השנה, כמו מספר חברי הכנסת שרצו להיות שרים לעומת היצע התיקים, כמו היפסטרים בתל־אביב לעומת דירות בפלורנטין – מה לא ברור? אין מספיק מקום לכולם! פשוט אין! ואם אתם רוצים גם להקפיד על שני מטר ריחוק אחד מהשני ולא למצוא את עצמכם חולקים אוהל משותף בחאן עין־סרדינים, אולי כדאי שהמדינה תשקול את הסבת נתב"ג לאתר קמפינג לאורך חודשי הקיץ. זה ווין־ווין סיטואיישן: גם ניצול השטח, וגם הזדמנות לפתיחת חנויות הדיוטי ולפתרון בעיית הטובלרון שאזל מהמזווה, כי הפעם האחרונה שטסנו לחו"ל הייתה לפני שידענו בכלל מה זה עקומה שהיא לא אני.
גל שני של הדבקה. אה, חשבתם שאני מדברת על קורונה? לא, למי אכפת? עד שהצלחנו להתגבר על הכינים, הילדים חזרו למסגרות לחודש אחד והם שוב עם ראש מפוצץ. מישהו יודע אם חפיפה באלכוג'ל עוזרת? אפשר שנסכים שכולם שולחים לקייטנות עם כפפה חד־פעמית על השיער? מכל המכות של הקורונה – הייאוש, הדיכאון, התחושה שהעולם השתנה ולא ישוב – את זה אני לפחות יודעת בוודאות. הכינים הן האי היציב של חיינו. הן פה כדי להישאר ולא יעזבו אותנו לעולם. הן חוגגות להן במסיבות המוניות כאילו הן מינימום עומר אדם על הגג של שיראל טולדנו. נשבעת שהשבוע שאלתי כינה אחת ברגע של ייאוש: "מאיפה הגעת, מאיפה? רק בשבוע שעבר עשינו טיפול יסודי". המנוולת הביטה עליי ישר לתוך הלבן של העיניים ולחשה: "גרוטו אישר".
החזיקו מעמד חברים: אחרי חודשים ארוכים בבית ללא תכלית, לפחות גן המשחקים פתוח. ואסיים כבכל טור בתחילת יולי – יחד נעבור את הקיץ בשלום.
