היא הייתה רק בת 17, והכרנו אותה די במקרה. היינו בעיצומו של שבוע עבודה באחד הקיבוצים בדרום הארץ וקשה היה לפספס אותה – היא לא הפסיקה לשוטט בשבילים. אפשר היה לראות שהיא מחפשת, השד יודע את מי. והיא הייתה יפה. יפה באופן כמעט מכאיב. כאילו א־לוהים עצר את השמיים כשברא אותה ואמר למלאכים "שקט, עכשיו אני נותן פה עבודה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשפט הישראלי וקהילת הלהט"ב
– מה שווה גלי צה"ל אם אי אפשר לשלוט בה
– אלימות מילולית מותרת רק מהצד הפוליטי הנכון
בהתחלה לא הבנו מה היא רוצה מאיתנו. היינו חבורת בנות בדרך אל הרפת, נלהבות ממגפי הגומי הענקיים שהושחלנו לתוכם ומהפרות שנבהלו בכל פעם שהעפנו את המקל כדי להזיז אותן מהשוקת. ושם ראינו אותה, ליד הכלובים, מאכילה בבקבוק עגל קטן שרק נולד. היא דיברה אליו כמו שילדה מדברת לבובה שלה, אמרה לו "אולי אני אציל אותך. אבקש מהם לשמור אחד בחיים".
שאלנו אותה איפה היא לומדת, והיא ענתה שבבית הספר היא אורחת, מגיעה כשבא לה. הבנו שהקיבוץ מעסיק אותה בכל מיני עבודות מזדמנות כדי שלא תשוטט. לפעמים היא גם הצטרפה אלינו לארוחות, לא הפסיקה לדבר. היה משהו תזזיתי בדיבור שלה, קופץ מנושא לנושא, שמח כשצריכים להיות עצובים ועצוב כשצריכים להיות שמחים. לא מותאם לסיטואציה.
"אם היא מפריעה לכם אגיד לה ללכת", לחש לנו אחד מעובדי הגד"ש שאכל לצידנו. "מסכנה, עברו עליה חיים קשים. היא ניצלה מפיגוע, ראתה אנשים מתים מול העיניים. ההורים שלה עובדים קשה וחוזרים מאוחר בערב, אין מי שישים לב למה שקורה איתה".
יום אחד בלילה נשלחתי לאסוף ציוד מהמחסן וראיתי אותה שם, יושבת עם השומר בתוך המבנה והוא מניח עליה את היד. זה יכול היה להיראות רומנטי, אלמלא כמה דקות אחר כך הוא יצא משם ורכס את מכנסיו, והיא יצאה אחריו ואמרה לו "שנייה רגע, חכה". והוא ענה לה "נגמר. לכי הביתה". אחר כך ראיתי אותה משוטטת שוב בשבילים במבט כבוי, שערה סתור וחצאיתה מסובבת קלות.
היא הייתה כבר בת 17. הוא לא עבר על החוק. ובכל זאת, האישה שאני היום לא הייתה חולפת על פניו ושותקת כמו אז. האמא שאני היום אולי הייתה ניגשת ומסבירה לו שבגיל הזה הסכמה זה חארטה. שבשלב כל כך מוקדם בחיים אין לך גבולות פנימיים, ונערות לפעמים יהיו מוכנות להקריב הרבה בשביל לקבל מנת חום מגבר. שגם אם יש בחורות בגילה שמגיעות לבשלות מסוימת, במקרה שלה די ברור שזה לא המצב.
והוא כנראה היה עונה לי שמה פתאום אני מתערבת, הרי היא "ילדה גדולה ויכולה לדאוג לעצמה". זה מה שהם תמיד אומרים. ואולי גם קשה לבוא אליו בטענות כי אנחנו חיים בעולם מוזר שכזה, שבו ילדות בכיתה ה' כבר הולכות על עקבים ומתאפרות, וילדים בני שמונה כבר יודעים מה זה פורנו. טיילור ובן זיני היו בקשר זוגי עוד לפני שהיא הייתה בת 16, בעידוד התקשורת שסיקרה אותם בלי סוף. בבתי ספר מסוימים מקיימים דיונים אם להכניס מכונות אוטומטיות של אמצעי מניעה, ואם לחסן נגד פפילומה. המסר הסמוי הוא כל כך ברור, כאילו כולם כבר השלימו עם העובדה שזה בסדר שבני נוער יתנסו בחוויות מיניות לפני שהם מקבלים אפילו רישיון נהיגה. שזו דרך העולם, וכולם עוברים את זה, ונשאר רק לחנך אותם למיניות בריאה או משהו כזה. ואין אף מבוגר אחראי, אף מחנך עם אומץ שמעז להתייצב ולומר – רגע, למה בעצם בני נוער מקיימים יחסים בגיל כל כך מוקדם? למה אנחנו משלימים עם זה בכלל?
כי זה לא פוליטיקלי קורקט, נו. כי כבוד האדם וחירותו וכל הג'אז הזה. כי אנחנו לא מדינה פוריטנית שמחזיקה ילדות מתבגרות בתוך החדר, שוברת להן את הדלת ואוסרת עליהן לחזור הביתה אחרי 22:00 בלילה. ופתאום לתוך המציאות הזאת נכנס איזה חוק בלתי מוסבר שמדבר איתם על גיל ועל הסכמה ועל אחריות. אחרי שכל החיים שלהם הם רואים ילדות בגוף נערי שמזמינות אותם ליהנות מהחיים בפרסומות. ולך תסביר לגבר בהתהוות מה אסור ומה מותר בעולם חסר גבולות שבו אסור לומר "עד כאן", כי כל ה"עד כאן" נחשב לחשוך ובלתי לגיטימי.
כבר שבוע שלם שכולם מתפלפלים בשאלה הרת הגורל האם הכדורגלנים ידעו או לא ידעו על גילן של הבחורות, כן בהסכמה או לא בהסכמה, ואיך הכול מתקשר לפרשה של אייל גולן. כאילו יש הבדל מהותי בין גיל 15 ל־17. כאילו בגיל הזה נערה קמה בבוקר ושיקול הדעת שלה הופך פתאום לבשל. אז אולי החוק צריך להציב איזה גבול רשמי, אבל גבר אמיתי לא צריך חוקים שיציבו לו גבולות. גבר אמיתי, אם הוא קיבל חינוך טוב, יודע לקרוא סיטואציות ומסוגל לומר "לא" לנערה אבודה שמנסה להתקרב אליו. הוא לא דורש ממנה תעודת זהות, אלא דורש מעצמו תעודת יושר.
