לפני תשע שנים התחתנתי עם ילדה יפה שאהבתי. שירה לא אוהבת שאני כותב עליה בעיתון, היא גם לא אוהבת שאני מעלה תמונות שלה לפייסבוק, ולא אוהבת שאני מתייג אותה בסטורי שלי באינסטוש, ובאופן כללי היא לא אוהבת שאני כזה נודניק, אבל מה לעשות, זה החתן כפרה, התחתנת עם טירלולון גרפומן חובב שיתופים, ומי כמוך יודעת, יש מחירים שצריך לשלם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוף מעשה: הסתדרות המורים פגעה בחלשים ביותר
– המדינה לעליון: אין לשלול הטבות סוציאליות ממחבלים
– ההיסטוריה שמסתתרת בלבניות שהפכו לסמל של חיפה
* * *
את החתונה שלנו אנחנו מדחיקים, זה היה אירוע קשוח ומחניק וטראומטי עבור שנינו. אני זוכר איך רקדנו שם, ברחבה הצפופה בגן האירועים באבו גוש, ולא הצלחנו לנשום, לא הצלחנו לנשום, שירה צעקה, חם לי, ואני צעקתי, אני הולך להתעלף, ושנינו הזענו בכל הגוף, אני זוכר שהייתה לי זיעה בעיניים, זה היה נורא. אני לא עצוב שהתחתנו, אני עצוב על איך שהתחתנו, אני עצוב על איך שהרגשתי בחתונה שלי, הייתי מנוכר לגמרי, הייתי זר לאשתי וזר לעצמי, עד היום אני קצת זר לעצמי. נראה לי שכולם קצת זרים לעצמם. לא משנה.
אחרי החתונה יצאנו לטיול של חודשיים באירופה. לא היו לנו סמארטפונים, אז לא היה לנו ווטסאפ ולא היה לנו וייז ולא היה לנו גוגל ולא היה לנו כלום, פשוט נסענו לחודשיים, עם אוהל, ושקי שינה, ומזרנים מתנפחים, ומלא מלא מנות חמות וקופסאות טונה ופסטות, היינו אז דתיים יותר וקמצנים יותר, אין מה להגיד. נחתנו בפריז ומשם נסענו עם אוטו צפונה, לצפון צרפת, ולבלגיה, ולהולנד, ולגרמניה, ולשווייץ, ולאיטליה, ושוב לצרפת, זה היה טיול מדהים, את כל הלילות העברנו באתרי קמפינג נידחים, בישלנו אוכל פשוט על גזייה וניגנו בגיטרה, ובאוהל, בלילה, היינו רושמים במחברת את כל ההוצאות היומיות שלנו, אחחח היינו אז קמצנים בקטע אחר. היינו קמצנים ואהבנו מאוד.
* * *
כשחזרנו לארץ המחאה החברתית כבר דעכה. שירה חזרה ללמוד צורפות בבצלאל, אני התחלתי ללמוד קולנוע בסם שפיגל, גרנו בירושלים, בדירה יפה ברחוב הרב ברלין, והעברנו את הימים בטוב. זה דבר כל כך מוזר, להתחתן, לעזוב את הבית, ולהקים בית אחר, עם אדם אחר, זה דבר כל כך מוזר, כל כך מורכב, זה מהלך שדורש כל כך הרבה עדינות, והקשבה, ואומץ, וחסד. אי אפשר לצלוח אירועים כאלה בלי חסד. ונדמה לי שהיה לנו חסד. חסד זה הכי חשוב.
* * *
יש זוגות קלים, יש זוגות שקל להם, אנחנו לא כאלה, שנינו עם שפיצים, שנינו עם אצבע קלה על הלשון, שנינו חסרי סבלנות, שנינו דרמטיים מאוד ורגשניים מאוד וכנים מאוד, שנינו חיים, כבר שנים, על יותר מדי כוסות קפה ופחות מדי שעות שינה. פעם בכמה חודשים מתפלק לנו ריב בעוצמות שאפשר למדוד בסולם ריכטר. אבל בדרך כלל אנחנו טובים זה לזה. בדרך כלל אנחנו טובים.
* * *
במרץ אלפיים ושש עשרה הכול השתנה. אני לא זוכר מה היינו עד אז, אני לא זוכר על מה דיברנו, מה עשינו, איך התנהלנו, יש לי תמונות מהשנים שקדמו להפסקת ההיריון ההיא, ובכולן הכול נראה לי מוזר. החיים הם לא אותם חיים אחרי אסון כזה, האדמה היא לא אותה אדמה, המים לא אותם מים, וגם הזוגיות השתנתה לנו, הפכנו אחרים, הפכנו שונים, הכול נהיה רציני פתאום, הכול נצבע בצבעים של חמלה ושל חום. אני משתדל לא לכתוב על דברים שעדיין לא הצלחתי להסביר לעצמי, והסיפור הזה נמצא באזורים האלה, אז אני לא יודע מה קרה לנו, אבל אני יודע שזה קרה, ואני יודע שהכול השתנה מאז. בקטע רע, אבל גם בקטע טוב.
במרץ אלפיים ושבע עשרה חיה נולדה. הזוגיות התחלפה במשפחה, המתח התחלף בנחמה, העיניים פזלו הצידה, לתינוקת אחרת, זרה ומוכרת, שאהבנו, אוי כמה אהבנו, לא ידענו שאפשר לאהוב ככה בכלל, לא ידענו כלום על כלום. לפעמים אני מנסה להיזכר בחיים שהיו לנו לפני שהילדים נולדו. מה עשינו עם כל הזמן הפנוי הזה שהיה לנו. איך העברנו את הימים. אני זוכר שהיה לנו טוב, נראה לי שהיה לנו טוב, יותר מזה אני לא זוכר.
* * *
החיים כל כך מוזרים, התחתנתי כשהייתי בן עשרים וארבע, לא ידעתי כלום על שום דבר, לא הבנתי כלום על החיים, גם עכשיו אני לא מבין. כשאני חושב על השגרה שלנו היום, לקום בבוקר לקחת לגן לנקות לבשל לסדר לאסוף להרדים לעבוד לפרנס לשתות קפה רגע בשקט בגינה בלילה, אני לא מבין איך זה קרה, וזה לא שאני לא מבין בקטע רע, להפך, אני לא מבין בקטע טוב, לא מבין איך כל הטוב הזה ישנו עכשיו, איך כל הטוב הזה מתנהל, איך זה קרה לנו, לפני תשע שנים היינו ילדים מבוהלים, ועכשיו זה החיים שלנו, מה זה כל זה.
לפני תשע שנים התחתנתי עם ילדה יפה שאהבתי. לא ידעתי אז כמה נפלאים וקשוחים ויפים ועצובים ומתוקים ומרים ועמוסים וסבוכים ומלאים וצלולים ושחורים ופשוטים וטובים החיים האלה, לא ידעתי כלום על כלום, לא שעכשיו אני יודע, אבל אני כן יודע שבחרתי נכון, אני כן יודע שבחרתי טוב, אני כן יודע שאהבתי את הילדה הנכונה. לפעמים, בהתכתבויות השוטפות שלנו, מתפלקת לנו איזו הודעה מרגשת, אני שוכחת כל הזמן שאין לך אבא, וכמה שזה עצוב, או, שיס אני אשמח שנשלים יש לי יום רע, או אני מתגעגעת, או, אני אוהב אותך שיס, כבר תשע שנים, ואני אוהב אותך מאוד.
