בשבועות האחרונים, עיקר הדיון בהחלת הריבונות על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון עוסק במה שקרוי בהגה הצבאית "מקרים ותגובות". במילים אחרות, בתגובות השליליות שיהיו למהלך, בעיקר מן הצד הפלסטיני וזה האירופי. מטבע הדברים, מדובר בהערכות שכמו נתפרו מראש למידותיו של סדר יום פוליטי מוגדר הרואה בהחלת הריבונות שגיאה וחותר לבסס את טיעוניו באמצעות שיח קטסטרופות, בו אנשי ביטחון בדימוס משעבדים את מומחיותם מתחום ניהול מבצעים אופרטיביים לטובת שיח אסטרטגי ועיצוב דירקטיבה פוליטית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא רק בעזה: קטאר מממנת את ארדואן
– פנייה לליברלים, הגנה על הנוער: בימינה מגבשים מדיניות קנביס
– יהדות ארה"ב והריבונות: קמפיין קולני או התנגדות שקטה
זו הסיבה שחלק גדול מהניתוחים מחמיץ לראות כי המציאות האסטרטגית של ישראל היא הנוחה ביותר מזה עשורים אחדים למימוש מהלכים שיש בהם ערכיות רבה להגדרת החזון הציוני, ובו- זמנית מטשטשים ומסתירים את החדשות הטובות הבוקעות מן העולם הערבי, דווקא על רקע הדיון המתנהל אצלו בסוגיית החלת הריבונות. בהקשר הזה, מרתקת הרבה יותר מהתגובה הצפויה של ירדן החוששת מהפיכת הממלכה למולדת הפלסטינית החליפית, התייחסות שאר העולם הערבי הסוני והפרגמאטי.
הדברים נוגעים לא רק למצרים, שמכיוונה נשמע קול דממה דקה ביחס למהלך החלת הריבונות, אלא לגישת המדינות העשירות של המפרץ הפרסי. מול אלה נרשם בעשור האחרון תהליך איטי אבל יציב של הידוק יחסים עם ישראל, על בסיס שותפות אינטרסים פרקטית שיש לה מימדים כלכליים וביטחוניים כאחד. מדובר בתהליך נורמליזציה בלבוש חדש. כזה שהופך את חזון המזרח התיכון הוותיק של שמעון פרס למציאות דווקא תחת ממשלות נתניהו, על בסיס מודל שונה של שיתוף פעולה ללא צורך בהסכמי שלום ובטקסי חתימה נוצצים עליהם.
עוצמתה הכלכלית של ישראל, לצד האיום האיראני, הפכו עבור מדינות רבות באזור לבסיס שהגדיר מחדש את מעמדה של ישראל במזרח התיכון. זאת, תוך עמעום הזיקה שהתקיימה עד לפני שני עשורים בין הסדרת העניין הפלסטיני לבין נורמליזציה ביחסי מדינות ערב עם ישראל. בהיבט הזה, השכילו אותם חלקים חשובים מהעולם הערבי להבין כי ניתן ללכת עם ולהרגיש בלי. במילים אחרות: לצדד בדרישות הפלסטינים כסוג של מחויבות פורמאלית שניתן למסגר אותה כמו תמונה על קיר מוזיאון ההופכת משאת נפש שניתן לערוג אליה, אך מבלי לאפשר לה להכתיב את פני המציאות המבוססת פחות על אידיאלים ויותר על הגדרת אינטרסים.
תגובתן של מדינות המפרץ למהלך החלת הריבונות מייצגת את העמדה הייחודית הזו התופסת את המקל משני קצותיו. כך, מול הבעת התנגדות פומבית למהלך הסיפוח שביטא שר המדינה של איחוד האמירויות במאמר שפרסם לפני כשבוע בעיתונות הישראלית, הציב שר החוץ של שלה בנאומו הווירטואלי השבוע בפני הוועד היהודי אמריקני עמדה מורכבת ולפיה הבעת עמדה מסויגת בפני ממשלת ישראל בנושא החלת הריבונות אינה סותרת את המשך שיתוף הפעולה המעשי איתה בנושאים אחרים על גישה הרואה לנכון לטפל באופן "רציונאלי" בנושאי חוסר הסכמה מדיניים. מדובר אם כן בתפיסה דואלית, המשלבת בין הממד הפורמאלי לבין הממד המעשי.
מה שברור הוא, שיותר מאי פעם מדינות המפרץ הן גורם המשתתף באופן פעיל, ישיר ואף גלוי בשיח המדיני עם ישראל – ולאו דווקא מהמקום השלילי. יש בכך כדי להטיל זרקור על התהליך שהגדיר מחדש את מעמדה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון והפך אותה לגורם חשוב ומרכזי בפוליטיקה האזורית. מדובר בנדבך חשוב לביצור מעמדה של ישראל המתווסף לאחרים, בהם הכלכלי והביטחוני, שנבנו בעשורים האחרונים. עתה, לא ספק הוא, מגדיל את מרחב התמרון של ישראל בבואה לקבל החלטות משמעותיות, דוגמת החלת הריבונות, שבעבר אולי הייתה נמנעת מהן.
