ב־1856 נוצר הפולימר התרמופלסטי הראשון, והשפעתו על תרבות המערב והעולם עמדה לעלות על כל דמיון. ב־1870 הוא נרשם תחת השם "צלולואיד", ופחות מעשרים שנה לאחר מכן אִפשר פריצת דרך טכנולוגית בצילום סרטים נעים. בסוף המאה ה־19 כבר אפשר היה לאחל לאנושות מזל טוב בזכותו: הקולנוע נולד.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– הקרב על הכוח: המשרד להגנת הסביבה נאבק במשרד האנרגיה
– אסלאם בקליק: כשהאיראנים מתחילים להיראות לנו חמודים
תעשיית הסרטים בארה"ב סבלה משם רע בשנות ה־20, בעקבות שורת סקנדלים והפקות שנחשבו בעייתיות. כדי לשפר את תדמיתן, ובשל חשש מחקיקה וצנזורה, החליטו חברות ההפקה הגדולות – כמו פוקס, מטרו־גולדווין־מאייר, וורנר ויוניברסל – להחיל על עצמן רגולציה. הן הקימו ב־1922 את ארגון "היצרנים והמפיצים של סרטים באמריקה", שהובל בידי ויליאם הייז וקיבל על עצמו שורה של מגבלות נורמטיביות.
זה עבד לזמן מה, אך כשנוסף לסרטים הקול – שוב יצאו הדברים משליטה. כמה מהסרטים החדשים הציגו שימוש בסמים, זנות, יחסי מין, קללות, אלימות, עירום, ועוד שלל סוגיות שפגעו ברגשות צופים רבים. קמה זעקה ציבורית חדשה, ובעקבותיה נוסח קוד אתי חדש, "קוד הייז", והוא אומץ בפועל מ־1934.
העקרונות של קוד הייז הצהירו כי "לא יופק סרט שמוריד את הסטנדרטים המוסריים של הצופים בו. האהדה של הקהל לעולם לא תופנה לצידו של הפשע, העוול, הרוע או החטא. על המסך יוצגו סטנדרטים נכונים של החיים, כפוף רק לניגודים דרמטיים הכרחיים. חוק, טבעי או אנושי, לא יושם ללעג, ולא תיווצר אהדה להפרתו".
הקוד גם עוסק באיסורים ספציפיים. למשל, בנוגע לפשע הוא דורש שלא יוצג רצח באופן שמעודד חיקוי ולא יוצג סחר בסמים. באשר ליחסי מין נדרשת שמירת קדושת מוסד הנישואים, איסור על סטיות, עירום מלא, ויחסי מין בין גזעים (היבט גזעני של אותה תקופה). נאסרו קללות מופרזות, הצגת הוצאות להורג ואכזריות לילדים או לחיות. סעיף נוסף עסק בדת – אין ללעוג לשום אמונה דתית או לאנשי דת. אחר עסק ברגשות לאומיים – הדגל יכובד, ויינתן יחס הוגן להיסטוריה ולמוסדות האומה, ועוד.
הכללים הללו כובדו, גם מול אתגרי הטלוויזיה בשנות ה־50 והקולנוע הבינלאומי. המפנה הגדול חל ב־1966, עם יציאת הסרט Blow Up של הבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני. הסרט הוא יצירת מופת פוסט־מודרנית (יש גם כאלה). במרכז העלילה עומד צלם אנרגטי בלונדון הצבעונית, שמתעד במקרה מה שעלול להיות רצח בפארק. כדי להבין מה צילם, הוא מפתח ומגדיל את התמונות, ומכאן השם Blow Up, שמשמעותו גם התפוצצות – המאפיינת בסרט את המתחים הגלויים בין החדש והישן, המותר והאסור, בין המינים ובין האדם למציאות.
הסרט זכה להצלחה, והחברה המפיקה, מטרו־גולדווין־מאייר, רצתה להקרין אותו בארה"ב. הבעיה הייתה שהיא אימצה את קוד הייז, ובסרט הפרובוקטיבי יש עירום מלא, מין קשה, שימוש בסמים ועוד. אנטוניוני מציג היטב, לצד השמחה והחדשנות, גם את ההפקרות, הכוחניות, הניכור והאלימות, המרחפים באוויר הפוסט־מודרני ומאיימים "להתפוצץ". לבסוף החליטה החברה להפיץ את הסרט דרך חברה־בת, מהלך שבישר על קבורתו בפועל של קוד הייז. במקומו הונהגה ב־1968 השיטה שנוהגת עד היום: דירוג סרטים לפי מאפיינים כמו אלימות, מין ושפה.
הצנזורה החדשה
כך מת קוד הייז, לרווחת שוחרי חופש הביטוי והבחירה. מותר היום לצחוק על היהדות והנצרות, לבקר את המדינה ואת סמליה, להציג עירום, לעסוק במין ובסמים, להראות אלימות, פשע, וקללות – רק צריך להזהיר מראש. לא חייבים לאהוב את זה. חלק מהתכנים הללו בוודאי רעים, קשים ומאתגרים. אבל התועלת הכללית שבחופש הביטוי עולה על הנזק עשרות מונים.
נסו לדון היום בזהות חד־מינית – זו "הומופוביה". לחשוב שלביולוגיה יש קשר לזהות מינית, זו "טרנספוביה". לדבר על הבדלים בין המינים? "ג'נדרפוביה"
השאלה הגדולה היא אם חופש הביטוי באמת גדל מאז, מפני שנראה שקודים אתיים לא מתים, הם רק מתחלפים. הקוד השמרני של הייז הוחלף בינתיים בקוד פרוגרסיבי של הפוליטיקלי־קורקט, שרק הולך ומתרחב. גם לפי־סי יש קדושים וקודשים, עקרונות ואיסורים, שחריגה מהם נענשת, החל בהשפלה פומבית וחרמות ועד לפיטורים.
נסו לדון היום בזהות מינית חד־מינית – זו "הומופוביה". לחשוב שלביולוגיה יש קשר לזהות מינית, זו "טרנספוביה". לדבר על הבדלים בין המינים? "ג'נדרפוביה". לבקר את האסלאם? "אסלאמופוביה". להתנגד להגירה בלתי־חוקית? "קסנופוביה". וכמובן, יש מיעוטים מוגנים שאסור להזכיר בשום פנים – זו "גזענות" ו"פריווילגיה לבנה". את המורשת הלאומית יש לתעב, עד כדי השחתת פסלי אבות האומה בהילולת טהרה – כי צנזורה היא תמיד גם רטרואקטיבית.
משפט אחד מספיק כדי שההמון הפרוגרסיבי יצא בלינץ' ציבורי מתוקשר נגד מי שחרג מהשורה. יש לכך אין־ספור דוגמאות, ומשטר הפחד הולך ומתבסס. רק השבוע נרצחו באנגליה שלושה הומוסקסואלים בדקירות סכין. מרגע שהתברר שהרוצח הוא פליט מוסלמי מלוב, החלו להישמע קריאות להיזהר מ"אסלאמופוביה", והידיעה איבדה ממרכזיותה. וזה קורה גם אצלנו. אברי גלעד העיר השבוע על "זעם ערבי" אוטומטי בעקבות תגובת הירדנים לאפשרות הסיפוח, ומיד עבר שיימינג פרוגרסיבי, כולל עצומות לפטר את ה"גזען", ה"סקינהד".
כל צנזורה היא השתקה, השאלה היא מי משתיק את מי, ולמה. בישראל הצביעות הפרוגרסיבית בולטת במיוחד, בשל יחס חלק מהשמאל ליוצאי עדות המזרח ולדתיים. בהם אין לפרוגרסיבים שום בעיה לזלזל, והם משפילים אותם בחדווה גלויה. מה קרה לפלורליזם ולאנטי־גזענות? התשובה היא שנגד ימנים ("ימנואידים" מכנים אותם פרוגרסיבים עדיני נפש), מסורתיים ושמרנים ("שמרנואידים"), הכול מותר. מפלטם היחיד של ה"ילידים", ה"בבונים" וה"פרימיטיבים" הוא טקסי היטהרות פומביים, שבהם יכפרו על עוונם הנורא ויאמצו את עמדות הפרוגרס במלואן.
כמו קודמתה, גם הצנזורה החדשה בטוחה שהיא דואגת לנשמותינו, אבל כמעט מכל בחינה היא רעה יותר ממנה. היא פשטנית וגזענית כמותה, אבל היא הרבה יותר צבועה, כוחנית וחסרת סובלנות. הצנזורה הקודמת התבססה על הסכמות חברתיות יחסית רחבות, החדשה היא אלימות של מיעוט שהשתלט על עמדות כוח. במקום לנסות לשפר את אופי האדם דרך עידון החוויה האנושית, הצנזורים החדשים, כדרכה של הפרוגרסיביות, מאוהבים בגסות, אלימות, הפקרות, זלזול והרס ערכים.
האמונה שצנזורה כזו תוליד דור טוב, ליברלי וסובלני מקודמיו, היא הבל מופרך. רק מי שמצנזר את כל ההיסטוריה האנושית יכול להאמין בו. הצנזורה הפוסט־מודרנית עושה את מה שהיא יודעת: כוחניות, ניכור ו"התפוצצות". בחושיו האומנותיים, אנטוניוני זיהה היטב את המגמה.
