קראו לה רונית וכשהיא נכנסה לכתה בפעם הראשונה מיד הבנו שאיתה זה יהיה אחרת. היינו בכתה ו' אי שם בשנות ה-90 והיא לימדה אותנו מה זה ללמוד.
כתבות אחרונות באתר מקור ראשון:
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– נשיא מכללה לחינוך: איכות הסטודנטים הפונים להוראה נמוכה
– הקרב על הכוח: המשרד להגנת הסביבה נאבק במשרד האנרגיה
בשיעור דינים, תושב"ע של היום, הכנו תבשילים שמתאימים לברכות השונות, בשיעור גיאוגרפיה, של"ח של היום, אספנו עלים, זיהינו צמחים והכנו מודל של מפת הגלובוס, בשיעור זמרה, ספרות של היום, כתבנו שיר על יום מיוחד שזכור לנו.
עבדנו קשה, בלי גוגל ובלי ויקיפדיה, ישבנו בספריות שעות ועיינו באנציקלופדיות שבאמת אין לי מושג אם עוד מדפיסים אותן היום כדוגמת 'אביב' או 'בריטניקה לנוער'.
אהבנו אותה ואהבנו ללמוד. נכנסנו לכתה בשמחה פשוט כי ידענו שהיא שמה את הלב שלה שם, חשוף, על השולחן בחזית הכתה, על הלוח, במחברת ובכל מקום, הלב שלה היה שם.
המורה רונית, משיעורי דינים, גיאוגרפיה וזמרה הלכה איתי הרבה שנים בלב. כשנשאלתי בסוכנות היהודית, ערב יציאתי לשליחות, איזו חוויה חינוכית זכורה לי במיוחד לטובה, ידעתי מיד, שזו היא, המורה רונית. היא מודל ודוגמא כל כך כנה ומרגשת, של ההבדל בין מורה לעובד הוראה.
יש לי לרגע בקשה, בואו רק לרגע, נניח את טבלאות ימי החופשה בצד, את הסכמי השכר במגירה ואת כל הרפורמות על המדף, ונביט באנשי החינוך, נמצא שם הרבה 'המורה רונית'. בשבועות האחרונים, בעיצומן של מחלוקות, שכחנו קצת את העיקר, את הנשמות הזכות של התלמידים ואת ליבם של המורים אשר נושאים בגאווה את דגל חינוך הדור הבא.
הקורונה הביאה איתה מגוון רחב של שינויים היינו חייבים לשנות כיוון ולהסתכל אחרת על המוכר למרות הקושי בשינוי הרגלים. אחת המורות לאנגלית בתיכון שלנו, היא מורה כבר יותר מ-30 שנה, היא ידועה בעמידה בזמנים, במשמעת בכתה, בהישגים הגבוהים ובמקצועיות. פתאום בקורונה היא מרימה אלי טלפון ומספרת לי בהתרגשות מדבקת על שיעורי זום מוצלחים, כמה שהבנות איתה, וכמה היא גילתה דברים שלא ידעה על עצמה ועל הוראת האנגלית. בעידן של התחדשות ומעברים כאשר אנשים 'ממציאים עצמם מחדש' ומחליפים עיסוק כל כמה שנים, לא פשוט למצוא אור בעיניים מאותו הדבר שנה אחרי שנה. והנה היא הצליחה, אצלה זו ממש 'אש התמיד'.
אתם תקראו ותגידו, לא כולם כאלה וחוץ מזה, היא לא עובדת ביולי אוגוסט, ועוד משפטים מפרגנים ומתוקים. ואני אומר מנגד, הרבה מאד מהרופאים שפגשתי בחיי לא ידעו לספר לי על הבעיה הרפואית שלי, הרבה מהעובדים הסוציאליים שראיתי צדק חברתי היה מהם והלאה, ואפילו על המוכרים בסופר יש לי קצת ביקורת.
ובכל זאת לא שמעתי ביקורת ואפילו שטנה בוערת על ציבור עובדים שלם כמו ששמעתי על המורים בשבועות האחרונים. לפעמים כשקראתי עיתון או צפיתי בחדשות היה נדמה לי שמעביר הביקורת ממש נהנה ומלקק את הדבש על שפתיו מהביקורת שהוא כותב או אומר.
אני כבר יותר מעשרים שנה מוקפת באנשי ונשות חינוך ראויים להערצה. לא כי הם עובדים קשה יותר, לא כי הם יושבים לילות ובודקים מבחנים או מכינים מערכי שיעור, וגם לא בגלל תנאי העסקה או המשכורות הלא מתגמלות, הם ראויים להערצה פשוט כי הם מביאים את הלב שלהם לכיתה.
דווקא בעידן מתחדש, בימים שאנחנו המורים כבר לא המקור לידע אלא בעיקר מתווכים אותו, דווקא בתקופה שיש לנו תחרות עם תכניות ריאליטי ואינסטוש, נעשינו רק עוד יותר רלוונטיים עבור התלמידים שלנו שרוצים פשוט לב שיבין אותם, שיראה, שיחבק ושיהיה שם איתם.
אפשר גם לדבר על לוח חופשות, רפומות חינוכיות והסכמים, אפשר להביא אפילו קצת טבלאות אם זה מסייע להבנת העניין, אבל אם אפשר, עם פסקול שונה.
