מכנה משותף אחד מחבר בין תובעי ישראל לשופטי ישראל. אלו וגם אלו מאוד לא אוהבים להודות בטעויות. אפשר להוכיח את זה סטטיסטית: שיעור ההרשעה שהפרקליטות משיגה נע בין 97 ל־99 אחוזים. מספר המקרים שבהם בתי המשפט הורו על משפט חוזר לנאשם בפלילים עומד על 33 בלבד, מקום המדינה ועד היום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חובה להעלות את רף הכניסה ללימודי הוראה
– "האזרח גואטה": כל הטובים אצלו
– תפסת מרובה: תיזהרו עם המחאות שלכם
זוכה הלוטו האחרון היה חוקר רשות המיסים ליאור מירז. מירז הואשם כי פעל בצוותא עם חוקר נוסף בשם אילן יוסף. השניים מסרו מידע למקורבם אברהם סיבוני על חקירות מס שהתנהלו נגדו, בתמורה לתשלום של 30 אלף שקלים. טענת ההגנה של מירז התבססה על סעיף 12 לפקודת הראיות: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם… בית המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון".
כך מתאר השופט חנן מלצר את השתלשלות העניינים: "במהלך תרגיל החקירה, הוכנסו לתאו של המבקש (מירז; י"י) מספר שוטרים במסווה של עצורים כדי לדובב אותו. המבקש טען בפני המדובבים כי הוא עצור בגין עבירות סמים. לאחר שסוהרים יזמו שיחה ליד תאו של המבקש, שבמהלכה הם סיפרו שהעבירות שבגינן המבקש נעצר הן עבירות מע"מ, החלו המדובבים להטיח במבקש האשמות שלפיהן הוא כנראה שוטר סמוי, המבקש להפלילם.
"השיחות שניהלו המדובבים עם המבקש אכן היו שיחות קשות. שיחות אלו היו משובצות בקללות שהוטחו בפניו של המבקש, וכן באמירות אשר יכולות להתפרש כאיומים. התמונה הכללית העולה מהן היא של אווירה מפחידה ומאיימת ששררה בתא המעצר… בעקבות התלהטות הרוחות, המבקש הועבר לתא אחר שבו שהה מדובב אחר, שכונה 'אריאל'. בין המבקש לבין אריאל התפתחה שיחה, שקטה באופן יחסי, שבמהלכה הודה המבקש כי הוא הזהיר את סיבוני מפני מעצרו וקיבל בתמורה תשלום. המבקש טען במהלך משפטו כי הודאתו הנ"ל נמסרה בשל לחץ ואיומים שהופעלו כנגדו ולנוכח ניצול מצבו הנפשי הרעוע".
בתי המשפט לא ממהרים לפסול עדויות שהושגו בהפעלת אלימות. יש אמנם תקדים משפטי חשוב ("אל־עוקה נ' מדינת ישראל") שבו נפסלה הודאה בעקבות איומי מדובבים. בית המשפט הסביר אז שכשהמדובבים פוגעים באופן חמור ב"אוטונומיה של הנחקר", באופן שמרחב בחירתו אם להודות או לא להודות נפגע, ההודאה תיפסל גם אם לא הופעל כוח פיזי. אבל מול הפסיקה הזאת היו לא מעט מקרים שאגרסיביות מצד מדובבים לא פסלה את הראיה.
בחזרה למירז. הוא נידון בבית המשפט המחוזי בירושלים אצל "השופטת של נתניהו", רבקה פרידמן־פלדמן. זו קבעה כי "התחבולה בה נקטו השוטרים כנגד הנאשם לא עולה כדי 'תחבולה בלתי הוגנת' אשר מביאה לפסילת הודייתו", ושלחה את הנאשם לכלא. אלא שבמקביל הגישה הפרקליטות כתב אישום לבית המשפט המחוזי־מרכז נגד שותפו, אילן יוסף. יוסף העלה את מירז להעיד לטובתו, מירז טען שההודאה חולצה ממנו באיומים, השופטת מיכל ברנט ביקשה לזמן את המדובבים לעדות, והפרקליטות סירבה. "נוכח אי העדת המדובבים", קבעה ברנט, "לא ניתן לשלול את הטענה שהודאתו של המבקש ניתנה כתוצאה מאיומים קשים שהופנו כלפיו על ידי המדובבים". האדון יוסף זוכה.
אבל כבר החלטנו
בשורה התחתונה, שני משפטים פליליים המבוססים על אותה תשתית עובדתית, הגיעו לתוצאות שונות: כאן הרשעה וכאן זיכוי. זהו מצב נדיר מאוד שמכניס את המערכת המשפטית למבוכה: או שפרידמן־פלדמן צודקת או שברנט צודקת. לא הגיוני שעל אותה תשתית עובדתית וראייתית בדיוק, אחד הנאשמים ישב בכלא והשני יזוכה לחלוטין. "אנו ניצבים בפני סתירה מהותית בין ההכרעות שנפלו בתיקיו של המבקש בנוגע לקבילות הודאתו", כתב מלצר. "משכך סבורני כי דין בקשתו של המבקש לקיום משפט חוזר בעניינו – להתקבל מכוח עילת עיוות הדין".
משפט חוזר איננו ערעור, אלא פרוצדורה מיוחדת הקבועה ב"חוק בתי המשפט" ולפיה ביהמ"ש העליון יכול להורות על משפט חוזר בשל עילות מיוחדות – כשראיה מרכזית מתגלה כמבוססת על שקר או זיוף; כשנתגלו ראיות חדשות העשויות להפוך את ההכרעה; וכאשר התוצאה מייצרת "עיוות דין".
על פי ההצעה של סער, לא רק הודאות נאשמים עשויות להיפסל, אלא גם עדויות שהושגו בדרך בעייתית. ומי שזה מזכיר לו את טענות ההגנה במשפט נתניהו לא טועה
בתי המשפט לא אוהבים את הסעיף הזה. אהרן ברק הסביר בזמנו שמול חשיבות החתירה לאמת, חשוב להגן גם על "סופיות הדיון": פסק דין צריך להיות חלוט, אחרת יעילותו החינוכית וההרתעתית תיפגם. משפט חוזר משדר חוסר אמון של מערכת בתי המשפט בעצמה, הסביר ברק, ופוגע בהרתעה כי נאשמים לא יפנימו את מצבם וינסו שוב ושוב להפוך את התוצאות. אך במקרה הזה למלצר כמעט לא הייתה ברירה, כי הותרת המצב על כנו הייתה פוגעת הרבה יותר באמון הציבור.
זכויות חשודים בישראל במצב לא משהו, ובהקשר הזה כדאי להזכיר את הצעת החוק של גדעון סער. סער הוא מבין הפרלמנטרים הבודדים שמבינים לעומק את המכניקה המשפטית ומזהים נקודות עם מומנט השפעה גבוה. פחות הצעות פופוליסטיות נפוחות מאוויר חם ורעש תקשורתי, יותר שינויים אפקטיביים שלמערכת קשה להתנגד להם. ההצעה הנוכחית של סער די צנועה, אבל עשויה לשפר במקצת את זכויותיהם של נאשמים בהליך פלילי.
תיאורטית, ראיות שהושגו בדרך לא הוגנת עשויות להיפסל על בסיס הסעיף מפקודת הראיות שהוזכר לעיל, או על בסיס "הלכת יששכרוף", הקובעת שבמקרים חריגים, ראיות שנאספו תוך פגיעה בזכויותיו החוקתיות של אדם לא יהיו קבילות. בפועל, בתי המשפט ממעטים מאוד לפסול ראיות שהושגו בדרך לא ראויה. ההצעה החדשה של סער מבקשת לתת לשופטים מרחב תמרון קצת יותר גדול: ״בית המשפט רשאי לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים שננקטו כלפי הנאשם או כל אדם אחר״.
ההצעה הזאת מעניקה שיקול דעת רחב לשופטים אשר להם רגישות גבוהה לזכויות אדם, ונועדה להציב תמרור אדום לפרקליטות בתיקים שבהם הלהיטות להרשיע טשטשה את שיקול הדעת. בנוסף, על פי ההצעה לא רק הודאות נאשמים עשויות להיפסל, אלא גם עדויות של עדים שהושגו בדרך לא דרך. וכן, מי שזה מזכיר לו את טענות ההגנה במשפט נתניהו לא טועה. אחת הטענות של צוות ההגנה הייתה שהחוקרים הפעילו לחץ פסול על כמה מעדי המדינה. אם ההצעה תתקבל, השופטים עשויים לפסול הסכם עד מדינה שנחתם לאחר שהשוטרים הפגישו את הנחקר "במקרה" עם המאהבת שלו.
מי מתנגד להצעה של סער? הפרקליטות. טוב, זה הגיוני. התביעה כאמור לא אוהבת ביקורת ולא מעוניינת לפגוע בסטטיסטיקת ההרשעות הפנטסטית שלה.
