באחת מישיבות הסיעה האחרונות זרק לאוויר אחד מחברי הכנסת: "הניסיון שלנו עם חברים מהציונות הדתית, מורה כי לא עליהם תפארתנו". הוא אמר זאת בהומור מסוים אבל אני סקרתי במהירות במוחי את חברי הציונות הדתית שהיו ב'יש עתיד' או בתל"ם. והאמת היא שלא מצאתי סיבה לגאווה. מצאתי רבים מהם מככבים ברשימות מי שערקו. גם בקמפיין האחרון הם ישבו איתנו ב"צוות המגזר הדתי־לאומי" של כחול לבן, שדן בעיקר בבשורה היהודית־ציונית־דמוקרטית שאנחנו מביאים למדינה. זו שבמידה מסוימת לכבודה קמה הציונות הדתית גם בהיבטיה הפוליטיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניו יורק בימי קורונה דרך עדשת המצלמה
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– בכירים בתאגיד נגד המנכ"ל קובלנץ: "הוא לא סופר אותנו"
את ההשתייכות הגאה – גם היום – לציונות הדתית נשאו איתי בצוות המפלגתי יועז הנדל, מיכל קוטלר־וונש, תהלה פרידמן ופנינה תמנו־שטה. במשותף ניסחנו מסרים, הלכנו, לעיתים יחד, לחוגי בית שחלקם הגדול היה מיועד לציונות הדתית, והפצנו את הבשורה שלנו בסוגיות דת ומדינה: שבת ברוח אמנת גביזון־מדן, גיור ברוח קורס נתיב בצה"ל או גיור כהלכה בהובלת הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל, הרב יעקב מדן והרב דוד סתיו, כשרות אלטרנטיבית ונקייה כמו פיקוח צהר, צירוף נשים לגוף הבוחר של הרבנות הראשית ועוד. חשנו שאנו מביאים בשורה ישנה חדשה.
במצע ז"ל הבטחנו כי "דאגה כנה לדמותה היהודית־דמוקרטית של מדינת ישראל מחייבת דיון ציבורי בסוגיות הנוגעות ליחסי דת ומדינה", כתבנו כי "עלינו לפתוח את הסטטוס קוו לשיח ודיון ציבורי משותף, מתוך שותפות ולא מתוך עימות". את הכול נשאה הרוח. חברי לצוות המגזר הדתי־לאומי ערקו ממפלגותיהם. מה הם יגידו בקמפיין הבא? מי יאמין להם שיש תקווה?
כולם נימקו זאת באידאולוגיות שונות – בין ריבונות, לציונות, לשנאת ערבים. אבל האמת היא, שכולם הבטיחו לעצמם כבר במעמד העריקה כורסאות שרק בזכות המעבר – האידאולוגי כביכול – הם התיישבו בהן. יועז ופנינה בכורסאות שר, תהלה ומיכל בכורסאות חברי כנסת. לרשימת העורקים תמורת כיסאות ראוי כמובן להוסיף גם את הרב רפי פרץ שערק, גם הוא כמובן מסיבות אידאולוגיות, לטובת ישיבה באחד מהכיסאות הרבים מדי סביב שולחן הממשלה. זה שגודלו המפלצתי מהווה אתגר שטרם נמצא לו מתכנן או נגר.
מדובר בעורקים ולא בעריקים, כי כולם אנשים טובים. אך העורקים הללו ידעו כבר במעמד העריקה שכעת זהותה היהודית של מדינת ישראל מופקדת – או ליתר דיוק מופקרת – בידי תפיסת עולם חרדית. בהסכם שהם מחויבים אליו מעכשיו נאמר: "יישמר הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה כפי שהיה מקובל עשרות שנים בישראל. אם יהיה שינוי שיפגע בסטטוס קוו יפעלו ראש הממשלה ו'גוש הליכוד' יחד ובמחויבות הדדית לתיקון הפגיעה על מנת לשמר את הסטטוס קוו".
משמעות הדבר היא שהם מחויבים להתנגד במליאה או להמציא תור לרופא לנוכח הצעות חוק שאני כמובן אחזור ואעלה בנושא מעמד האישה, גיור, שבת וכשרות. לפי ההסכם שהם מחויבים אליו, אם בית המשפט העליון יבחר להתערב בסוגיות דת ומדינה הם ימצאו עצמם חלק מחקיקה עוקפת בג"ץ. לכל המזלזלים בהתערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות אלה, אזכיר שרק בזכות בג"ץ צהר מעניקה תעודות פיקוח כשרות.
גם אני רציתי ממשלת אחדות. גם אני יודע שכאשר יוצרים קואליציה נדרשים לוויתורים, חלקם כואבים. שאם לא כן, הרי המצע של השותפות כולן היה אותו מצע. אכן, נדרשות פשרות. אבל במקרה שלנו, לא הייתה פשרה. בסוגיות דת ומדינה עלה בולדוזר על יהדות מקדמת, מחברת, על זהותה היהודית־ציונית של מדינת ישראל והכול "בזכותם ובתמיכתם" של אותם עורקים ועורקות. אם תרצו, עלה בולדוזר על התקווה כפי שנוסחה במצע כחול לבן: "נקדם רפורמות נרחבות במערך הכשרות כדי להופכו לשקוף, נגיש, פתוח ומתקדם יותר […] נדאג לייצוג הולם של נשים בכל מוסדות המדינה, כולל מוסדות הדת והרבנות […] נפעל להסדרת סדרי התפילה ברחבת הכותל […] נפעל לכינונה של מערכת גיור הוגנת, מאירת פנים ורלוונטית, תוך הקפדה על כללי ההלכה".
לא אפתיע את חבריי בכחול לבן וביש עתיד אם אומר שהייתי מוכן לעשות פשרות כדי להצטרף ולהיות חלק מממשלה בישראל ובוודאי מממשלת אחדות. אבל מי שמכיר אותי ידע ובוודאי יודע עכשיו, שאין סיכוי בעולם שהייתי מוכן להיות שר בממשלה שלא תקדם גיור, שתיצור התבוללות והתרחקות ותקדש סטטוס קוו. ליתר דיוק, תייצר יהדות מרחיקה במקום מקרבת. זוהי עריקה לא רק ממפלגה, זוהי עריקה מתפיסת עולם שלמה. בשביל מה אנחנו באים לפוליטיקה? בשביל הכבוד והכיסא, או בשביל להגשים אידאולוגיה? לצערי הרב, נציגי הציונות הדתית, תנועה שהייתה ועודנה באמת אידאולוגית, גרמה לכך שהפעם ישנה "כיסאולוגיה" לפני אידאולוגיה, על חשבון זהותה היהודית של מדינת ישראל.
