"מה שאתם מכנים סיפוח, אנחנו מכנים ריבונות"

סנטוריות וסנטורים נכבדים, תודה על ההזמנה לשוחח איתכם. לפני שאגע במציאות בארצי, ברצוני להזכיר את ניקולאוס קופרניקוס ואת גלילאו גליליי. במשך שנים רבות העולם חשב שהשמש סובבת סביבנו. המהפכה הקופרניקאית גילתה שהאמת הפוכה. אני מבקש לטעון שהתפיסה המדינית של אירופה ביחס למזרח התיכון בכלל, ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, נשענת גם היא על מודל מיושן שהביא איתו רק חוסר יציבות ומלחמות. יתרה מכך, התפיסה הזאת מאיימת על אירופה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יהדות ארה"ב והריבונות: קמפיין קולני או התנגדות שקטה
– חובה להעלות את רף הכניסה ללימודי הוראה
– מודל צבא העם של שר הביטחון בני גנץ

1. המזרח התיכון היה בעבר לב הציוויליזציה העולמית, וכיום הוא משמש בעיקר מקור לדאגה ולחוסר יציבות. המהומות שהחלו בתוניסיה ובמצרים בסוף 2010 התפשטו בכל האזור, וגרמו למלחמות אזרחים. כולם מצפים שהאזור יירגע, אך עושה רושם שמה שהיה לא ישוב בעתיד הנראה לעין.

לפני כמאה שנה הלבישו מעצמות העולם על עמי המזרח התיכון כתונת חדשה בדמות מדינת הלאום המערבית. הן החליטו, למשל, לחבר סונים, שיעים, נוצרים, דרוזים, עלווים, כורדים ומיעוטים נוספים למדינה בשם סוריה. כך נעשה גם בלבנון, בעיראק, בתימן, בלוב ועוד. הקבוצות והעדות השונות היו צרות זו לזו עד כדי שפיכות דמים. מה חיבר אותן יחד? חזון משותף? ערכים משותפים? היסטוריה משותפת? דת משותפת? דמוקרטיה אזרחית? מה שהחזיק את סוריה היה אסד האב, את עיראק – סדאם חוסיין, את לוב – מועמר קדאפי, וכך הלאה. שליטים יחידים שמשלו בכוח הזרוע והפעילו משטר אימים ללא זכויות אזרח.

מה שנגלה לעינינו בעשור האחרון הוא קריסתה של מדינת הלאום המערבית במזרח התיכון, כאשר תחתיה חוזרים ועולים המבנים הקדומים, הפרה־מורדיאליים, שאפיינו את האזור מאז ומקדם. מי קבע שמה שמתאים לאירופה ולציוויליזציה המערבית מתאים גם למזרח התיכון?

2. בתוך החשבון הכללי ישנן מדינות יוצאות דופן: מצרים, איראן וטורקיה. אלה יחידות גיאוגרפיות ולאומיות שהתקיימו גם קודם לכן, אם כי גם שם אנו עדים לזעזועים. לרגע מסוים נדמה היה שמצרים מובילה את "האביב הערבי". כתבים מערביים עמדו בכיכר תחריר בפברואר 2011, וסיפרו לעולם שהמהפכה הזאת שייכת לדור הפייסבוק ואין לה קשר לאחים המוסלמים. שבוע לאחר מכן התקיימה באותה כיכר הפגנה של שני מיליון אזרחים, שהנואם הראשי בה היה שייח' יוסוף אל־קרדאווי, כנראה איש הדת המשפיע ביותר כיום בעולם המוסלמי והסמכות הדתית העליונה בארגון "האחים המוסלמים". עוד נשוב אליו. למזלה של מצרים, וכנראה למזלו של העולם, התחוללה מהפכת־נגד שהוציאה את השלטון מידי האחים המוסלמים.

בטורקיה מתבצעת בשני העשורים האחרונים מהפכה דתית, נגד המהפכה הכמאליסטית החילונית ששינתה את המדינה בשנות העשרים של המאה הקודמת. ארדואן מטפח שאיפות משיחיות להשיב את טורקיה לימי האימפריה העות'מאנית ולהופכה לח'ליפות אסלאמית. הוא רואה עצמו פטרונם של האחים המוסלמים.

מתוך כך, טורקיה מטפחת קשרים עם חמאס בעזה, עם האחים המוסלמים במצרים ובמדינות נוספות, ובוחשת גם בירושלים ובמקומות נוספים בישראל. במסווה של פעילות דתית וחברתית היא יוצרת מוקדי תסיסה והסתה של פעילות אסלאמית קיצונית. שינוי הכיוון של טורקיה משפיע על האזור, כולל "החצר האחורית" שלכם, לוב. גם שם טורקיה בוחשת. לא מזמן היא אף "חילקה" את הים התיכון בינה ובין השליט החלש בטריפולי.

איראן יושבת על רצף היסטורי עתיק, ציוויליזציה עתיקה שהייתה אימפריה עוד באלף הראשון לפנה"ס. בעבור המשטר האיראני, הציוויליזציה המערבית היא גוף חולה שזמנו קצוב. השאלה שאמורה להטריד את אירופה היא כיצד הפכו מדינות הסהר הפורה, שעד לא מזמן היו בעלוֹת דומיננטיות סונית, למדינות שבהן דומיננטיות שיעית? חל פה שינוי היסטורי ביחסי הכוחות בין סונה לשיעה, שלא היה כמותו מאז ייסוד האסלאם במאה השביעית. כל הסהר הפורה פתוח כיום לפני איראן, דרך עיראק, סוריה, לבנון (חיזבאללה), עד האגן המזרחי של הים התיכון. לא היה כדבר הזה בעידן המודרני.

3. איומי איראן על ישראל אינם חדשים. איננו גובלים עם איראן, ובכל זאת, לפי מידת האובססיה והמאמצים שמשטר האייתוללות משקיע בשנאת ישראל וברצונו לפגוע בנו ואפילו להשמידנו חלילה – נראה שמדובר בעילת הקיום (raison d'être) של המשטר הזה.

לא מזמן שמענו, שוב, את המנהיג העליון חמינאי מתאר את ישראל כ"גידול סרטני במזרח התיכון". הוא אמר: "הווירוס הציוני ששרד עד כה, לא ישרוד עוד הרבה זמן. הישות הציונית לא תשרוד; היא תחוסל". גדולי האנטישמים בעולם כיום למדו להסוות את דבריהם, ולהחליף "יהודים" ב"ציונים". לפי הגדרות האנטישמיות, שהתקבלו בינואר האחרון גם על ידי ממשלת איטליה, מדובר באותה אנטישמיות. כמו לא עברו שמונים שנה, שוב שומעים את היטלר מדבר בפני המונים; רק הגרמנית התחלפה בפרסית.

אלו אינם דיבורים בלבד; הם קוראים לפעולה. רבותיי וגבירותיי, ברגע שתהיה להם פצצה, הם ישתמשו בה. מי שחושב שאני מגזים, מוזמן ללמוד מהניסיון האירופי. מההיסטוריה למדנו שכאשר דיקטטור אומר משהו, כדאי להתייחס לדבריו ברצינות.

זוכרים את שייח' קרדאווי בכיכר תחריר? שנים קודם לכן פרסם האיש פתווה (פסק הלכה) שבו שינן לחסידיו את הדברים הבאים: "קונסטנטינופול נכבשה בשנת 1453 בידי העות'מאני מוחמד אבן־מוראד (והפכה לאיסטנבול)… ועתה נותר כיבוש העיר האחרת – רומא. לכך אנו מייחלים ובזה אנו מאמינים. האסלאם יחזור לאירופה פעם נוספת ככובש וכמנצח לאחר שגורש ממנה פעמיים. והפעם כיבוש אירופה לא יהיה באמצעות החרב, אלא באמצעות ההטפה והפצת האידאולוגיה האסלאמית… ועד אשר יכלול את המזרח והמערב". ברורה הסמליות של רומא כבירת התרבות הנוצרית המערבית. לכן המאמץ האסלאמיסטי האדיר להתערב גם בירושלים. אלו אינם דברים שבסתר, הם גלויים לעולם.

4. המחשבה שהמערב יכול לחתום על הסכמים עם אסלאמיסטים, כמו בין איטליה לצרפת – תמימה ומסוכנת. הבסיס להסכמים קיומיים באסלאם נעשה על פי הדגם שהציב מוחמד בהסכם חודייביה בשנת 628. באותה תקופה הוא היה עדיין חלש מבחינה צבאית, ולכן חתם על הסכם אי־לוחמה לעשר שנים עם שבט קורייש ששלט במכה. בזמן שהתפנה מהתמודדות עם בני קורייש, יכול היה לטפל בשבטים היהודיים בחצי האי ערב, לחסלם ולאסלם חלק מהם. ניצחונותיו גרמו למאמינים חדשים להצטרף לצבאו, והוא התחזק. שנתיים לאחר שחתם על ההסכם, הפר אותו מוחמד וכבש את מכה.

הנה, חצי שנה לאחר שחתם על הסכמי אוסלו, הצהיר יאסר ערפאת בנאום מוקלט: "ההסכם הזה (אוסלו) אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש… כמו שמוחמד קיבל את ההסכם ההוא, אנחנו מקבלים את ההסכם הזה". הגישה הזאת חריפה עוד יותר אצל השיעים. בשל היותם מיעוט מול הסונים הם למדו להסוות את כוונותיהם, אבל הגישה כלפי הסכמים עם "כופרים" לא השתנתה.

בעניין איראן אנחנו צועקים שנים רבות; הכול גלוי לפניכם. יש השומעים אותנו ויש שפחות. בכל מקרה, הימים שבהם העם היהודי ביקש הגנה מאחרים, חלפו. חזרנו להיסטוריה על מנת להישאר בה, ואנחנו לומדים את לקחיה. אם נצטרך להגן על עצמנו, נדע לעשות זאת. אבל איראן היא סכנה למערב כולו, כולל איטליה. בעניין הזה כולנו בסירה אחת ששמה הציוויליזציה היהודית־נוצרית.

5. הדברים האלה מובילים אותנו לישראל והפלסטינים. הסכמי אוסלו נשענו על הנחת יסוד: בשני צדדי הסכסוך נמצאות תנועות לאומיות. השנים שחלפו לימדו שבעוד אנחנו הכרנו בלאומיות הפלסטינית, הם מעולם לא הכירו בלאומיותנו. מבחינתם נותרנו דת בלבד, ולכן איננו זכאים למדינה, נוסף על טענתם שאין שום קשר היסטורי בין היהודים לארצם. זו הצהרה גלויה ומפורשת באמנה הלאומית הפלסטינית.

ההכרזה הקבועה בכל התבטאות אירופית בדבר "הפתרון היחיד" של "Two states solution", הפכה ל"דוקסה" שאין לערער אחריה. אבל לעיקרון הזה יש חלק שני: שתי מדינות "לשני עמים". כל קבוצה צריכה להכיר בעם שמנגד, בלאומיותו, בלגיטימיות של תביעותיו. זה לא קיים אצל הפלסטינים. נכון, איננו זקוקים להכרה מצידם. קצת מגוחך שקבוצה שבאה זה מקרוב תתיימר לומר משהו על זהותו של אחד העמים העתיקים באנושות. אבל זו אינדיקציה הכרחית לכֵנוּת כוונותיהם. זה מסביר מדוע מעולם לא הסכימו להסדר סופי; הסכם פירושו הכרה ביהודים כעם, ובזכותם על חלק מהארץ.

לאוזניים אירופיות זה נשמע ויכוח סמנטי, רעיוני, ולא דיון במציאות. טעות. לפני פחות מעשור הודלפו מלשכתו של סאיב עריקאת – הממונה על המו"מ מטעם הרשות הפלסטינית – כ־17 אלף ‏מסמכים מתקופת תהליך השלום. הם חושפים את השיח הפנים־פלסטיני. עריקאת הונחה שלא להשתמש בביטוי "שתי מדינות ‏לשני עמים" – שממנו משתמע כאילו הם מכירים בזכות היהודים להגדרה עצמית – אלא "שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום". כך נוהגת הרשות עד היום. ההיגיון הוסבר בכך ש"לאזכור זכותם של שני העמים להגדרה עצמית עשויה להיות השפעה שלילית על זכויות ‏הפליטים, כלומר על זכות השיבה". וזאת הנקודה: "שתי מדינות" בעבורם, פירושו מדינה פלסטינית אחת נקייה מיהודים, ומדינה שנייה שבה בינתיים יש ליהודים רוב, ובעתיד תוצף בפלסטינים ותשנה את זהותה.

דומה שזאת גם הסיבה שעד כה לא ידוע מהן דרישותיהם הסופיות של הפלסטינים, שלאחר מילויָן יסכימו להכריז על סוף הסכסוך וקץ התביעות. אני משליך את האתגר הזה לפתחו של כל מי שמתכוון להתעסק ברצינות בנושא. נכון להיום, מה שאנחנו יודעים הוא השערות הנובעות מהוויכוח בחברה הישראלית ביחס למה שהפלסטינים רוצים. גם אירופה מתווכחת איתנו, בלי שהיא יודעת מה הם רוצים באמת. אשאל יותר מזה: האם אתם בטוחים שהפלסטינים רוצים מדינה עצמאית על חלק בלבד מארץ ישראל המערבית?

הצבעתי קודם על התהליך של קריסת (או היחלשות) מדינות הלאום המלאכותיות במזרח התיכון, וחזרת המבנים החברתיים העתיקים שהחזיקו את האזור במשך אלפי שנים. כולם קורסים, ורק ברמאללה יצליחו להקים מדינה עצמאית בת קיימא, שלא תיפול טרף לאסלאם הקיצוני? והיכן אתם רוצים שנבצע את הניסוי – בלב ארצנו, בטווח יריקה (ירייה) מריכוזי האוכלוסייה הגדולים. להביא את לוב אלינו. זה רציני?

לפני 15 שנה פינינו את רצועת עזה עד אחרון קברינו. התושבים לא התרשמו מהחממות שהשארנו, והשתמשו בצינורות ההשקיה כבסיס לייצור רקטות נגדנו, עם סבב לחימה בכל כמה שנים. בעזה קיימת דיקטטורה אסלאמית שתושביה חיים על אוויר ואימה. לעומתם, בשומרון ויהודה הפלסטינים חיים באוטונומיה עם מוסדות שלטון משלהם, חוקים ותקציב, בזמן שישראל שומרת על המעטפת הביטחונית. לא רק עלינו אנחנו שומרים, אלא גם עליהם מפני גורמי טרור, שלא יקרה להם כמקרה עזה. והתוצאה: מדובר באחת הקהילות השלוות יחסית במזרח התיכון.

6. וכעת למה שאתם מכנים "סיפוח" ואנחנו מכנים "החלת ריבונות" (למעשה: החלפת החוק הצבאי בחוק האזרחי). ביחס לכל הסכם עתידי, יש בישראל קונצנזוס עצום בעניין בקעת הירדן כגבולנו המזרחי. מדובר במחסום גיאוגרפי טבעי. גם יצחק רבין ז"ל ראה בו גבול בשליטת ישראל. זה גבולנו הארוך ביותר, ובלעדיו נפתחת הדרך לרבים המבקשים לחדור ולפגוע בנו. אם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה, זה שאסור לנו להפקיד את ביטחוננו בידי זרים. ללא שליטתנו בבקעת הירדן עלול להיווצר רצף ערבי מעיראק, דרך ירדן ועד גב ההר המרכזי של ישראל, שייצור לחץ אדיר על רצועת החוף הצרה והמאוכלסת שלנו. איננו מעוניינים בהצפת הארץ בפליטים. אנחנו לומדים מניסיונה של אירופה.

ההפניה לחוק הבינלאומי אינה נכונה. החוק מדבר על מדינה ריבונית המספחת שטחים ממדינה ריבונית אחרת. במקרה שלנו מדובר באדמות מולדת שניתנו לנו במסגרת כתב המנדט של חבר הלאומים בסן־רמו, באפריל 1920. גבולות המזרח התיכון שורטטו אז, ולמרות קריסת מדינות הלאום, איש לא מערער על הגבולות עצמם. גם ארץ ישראל קיבלה את גבולותיה – היא כונתה אז פלשתינה; זה השם שהקיסר אדריאנוס נתן לארצנו במאה השנייה, כשחשב שיוכל לנתק את זיקת היהודים לארצם. כתב המנדט על פלשתינה כלל את כל ארץ ישראל המערבית (וגם המזרחית). הוא הבטיח ליהודים זכויות לאומיות, ולמיעוטים האחרים – זכויות אזרחיות ודתיות. זה החוק הבינלאומי היחיד. גם איטליה חתמה עליו בסן־רמו באמצעות ראש הממשלה ניטי, ואנחנו מודים לכם על כך.

במאה השנים שחלפו מאז, הכרת אומות העולם בזכות העם היהודי על ארצו העתיקה לא בוטלה. גם האו"ם לא שינה זאת. אני יכול להבין שפעולות ישראל עשויות לסתור את דעת האיחוד האירופי. אך עם כל הכבוד, עמדת האיחוד האירופי אינה חוק. ועדיין, החלת החוק הישראלי על השטח אינה סותרת משא ומתן. להזכירכם, גם לאחר החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, ממשלות ישראל נשאו ונתנו עליו מול אסד האב.

7. במשך שנים תלינו את התקדמותנו במזרח התיכון במצב הפלסטינים. מאה השנים שעברו מלמדות שהפלסטינים מעולם לא רצו להתפשר. זו עובדה. לא ב־1937, לא ב־1947, לא ב־1967, לא ב־1993 באוסלו, לא ב־2000 בקמפ־דיוויד של ברק וקלינטון, ולא ב־2008 לנוכח הצעתו של ראש הממשלה אולמרט. הם חשבו שהזמן פועל לטובתם. ואכן, במשך שנים, בכל פעם שסירבו, היו צוותי המו"מ אומרים שאם נתגמש עוד קצת, הם יחתמו. אבל הם תמיד סירבו. כפי שאמרתי, מעולם לא אמרו מה יספק אותם, ולא במקרה. הם מעולם לא שילמו מחיר מדיני על סרבנותם. אם יש משהו שיכול, אולי, להחזירם לשולחן המו"מ, הרי שהוא ההבנה שהזמן לא פועל יותר לטובתם. האם לא הגיע הזמן לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה?

במאות האחרונות השתנה כיוון המטוטלת ההיסטורית של העם היהודי. מגלות ופיזור להתכנסות וחזרה הביתה, למולדת העתיקה. שיבת ציון תנ"כית. גורמים רבים התנגדו והערימו מכשולים על דרכנו, לעיתים בדמים מרובים. השיא אירע פה, על אדמת אירופה, לפני פחות משמונים שנה. זה לא הצליח, תודה לא־ל. הפלסטינים הם ראש חץ נוסף של המאמץ הזה. להערכתי, הם מעולם לא רצו מדינה עצמאית, אלא למנוע מדינה יהודית. זה הגרעין שסביבו התגבשו השבטים והחמולות. עד כה, לא חשבו שיש להם מה להפסיד מהתנהגות זו, במיוחד לנוכח הגיבוי מצד האיחוד האירופי וממשלים קודמים בארה"ב. התוכנית הנוכחית מבקשת לשנות במעט את התמונה. נשמח אם גם איטליה תצטרף להיגיון הזה.

במאה השנים האחרונות ניסתה אירופה "לעשות סדר" במזרח התיכון, ועדיין מנסה. לא רק שלא הצליחה, אלא הכאוס המזרח־תיכוני כיום הוא במידה רבה תולדה של הניסיונות האלה. סנטוריות וסנטורים יקרים, תנו לנו להסתדר לבד. תודה.