רוחות הזעם בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד מסרבות לשכוך. בשבועות האחרונים כללה המחאה השחתת פסלים ואנדרטאות בארה"ב ובאירופה – מלכים, מנהיגים, סוחרי עבדים וגנרלים דרומיים מתבקשים לשלם מקברם מחיר על מעשיהם הגזעניים והנצלניים. בבריטניה הושחת פסלו של וינסטון צ'רצ'יל בגרפיטי שתיאר אותו כגזען, ובהפגנות תנועת "Black Lives Matter" בעיר הנמל בריסטול הושלך לנהר פסלו של סוחר העבדים אדוארד קולסטון בן המאה ה־17. בארה"ב נהרסו פסלים של כריסטופר קולומבוס – האיש שגילה את אמריקה, וראשיהם נערפו במדינות שונות בארה"ב משום שדמותו "מייצגת רצח עם", ובשל פשעים נגד האנושות שביצע כלפי האוכלוסייה הילידית ברחבי אמריקה. במדינות הדרום הוסרו פסלים של מנהיגי הקונפדרציה – שתמכו בהמשך העבדות במהלך מלחמת האזרחים במאה ה־19.
כתבות אחרונות באתר מקור ראשון:
– בהדסה הכריזו: ניסוי חיסון לחולת קורונה עבר בהצלחה
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– ניו יורק בימי קורונה דרך עדשת המצלמה
שני בנים מתרוצצים בקרבי: זה שעובר ליד בתי עבודה זרה ובועט כי הוא מבין את כוחו של הסמל והייצוג ולא מתכחש לעוצמה של הפסל, ואילו השני שבועט ליד בתי כנסיות שבהם נלמד הציווי העתיק "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" – נשמע שם הקול שמבקש לזרוק את הייצוג לפח ולדבר רק על הדבר עצמו, בלי מחיצות ובלי מתווכים ובלי מטאפורות ודימויים.
ולרגע גובר הקול שטוען כי יש משמעות לאקט של שבירת הסמל, של ניתוץ הפסל, של השלכת הבבואות הרעות של האנושות לנהרות הזורמים אל הים. ולרגע אחר גובר הקול ששואל אם לא עדיף לו לקלון להמשיך להינשא בכיכר העיר. שנביט בו בלבן של העיניים, וכשילדינו ישאלו על מה ולמה הונצחה דמותו של סוחר עבדים כזה או אחר בברונזה, נאמר שהיה זה עידן אחר, וטוב שחלף. ועוד נאמר שאנחנו צריכים להילחם בצורות אחרות של גזענות, ושלפעמים דווקא המלחמה בגזענות סמויה היא קשה יותר, כי גזענות שאין לה סמלים מברונזה חמקמקה יותר.
ושוב מתגבר הקול שטוען שזה מעשה שטותי, הרי העלמת הפסלים לא מעלימה את העבר, ולרגע גובר הקול שטוען שכל תיקון צריך לו איזה סמל. דימויים מאז ומעולם היו חשובים להתפתחות המחשבה האנושית, וגם המלחמה בעבודה זרה הייתה זקוקה לעגל זהב שתוכל לנתץ – כדי שקווי העלילה של הסיפור על הניתוץ לא יהיו רופפים, וכדי שתתרחש שם דרמה חריפה.
מגבלות הייצוג
עוד לפני שנולדה היהדות, ולפני שאברם היה אברהם, היה הרגע ההוא של ההולדת: הרגע שבו אברם חגג את חירות התודעה שלו, לא נשאר בתודעה שלו. הוא חגג אותו בניתוץ הפסילים של תרח אביו. העברי הראשון הפריד בין הייצוג למה שהוא מייצג. אבל הוא היה חייב להיות מוקף ברסיסי שברים. אולי אפילו זלגו לאברם כמה טיפות דם על השלמה שלו.
אבל אם אברהם לא היה הולך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ חדשה, שגם לה אגב אין פסל ותמונה ("אשר אראך") – ולא בונה מסורת חדשה ומערכת חיים חדשה – לא היה בניתוץ הפסלים ממשות. היה זה ניתוץ פסלים פיזיים ותו לא. ואני חושבת שהמשל מספיק ברור: להיסטוריה יש חלק נכבד בבניית הזהות שלנו ובעיצובה – אבל היא רק נדבך בדרך לבניית עתיד אחר. אם התפקיד שלך הסתיים בהפלת פסל, לא עשית כלום.
להיסטוריה יש חלק נכבד בבניית הזהות שלנו ועיצובה – אבל היא רק נדבך בדרך לבניית עתיד אחר. אם התפקיד שלך הסתיים בהפלת פסל, לא עשית כלום
כשנפניתי לכתוב על מסע ההרס והחורבן שהתפשט באירופה ובארה"ב, לא ידעתי לאן יישאוני מחשבותיי, רק ידעתי שלא יכולתי להתיק את המבט מהצילומים האלו – מה שמלמד עד כמה אנחנו מונעים בידי חומרים ויזואליים, עד כמה שווה התמונה או האקט יותר מכל המילים שאני כותבת פה ושעניינן להסביר קודם כול לי, אחר כך אולי גם לכם, את עולם התופעות. לא חשבתי שאפליג בדמיוני למחוזות שאוהדים את מעשי הניתוץ ומלבישים אותם במחשבות שתומכות בהם. אבל לכאן הן נשאוני.
היהדות תמיד נלחמה בעולם של אלילות, בעולם שמעניק לייצוג הרבה יותר מדי כוח, בעולם שקו ההתחלה שלו וקו הסיום שלו הם אותה נקודה: הייצוג. היד שבנתה פסל יכולה להיות היד שניתצה אותו, אם לא נלווה למעשה הזה שינוי עומק. אם זו לא רק ההתחלה.
תמונות ניתוץ הפסלים מספרות סיפור על עולם שמעז לגעת בפצעים שלו. אלו לא תמונות נעימות במיוחד, כי נלווית להן תחושה של מחיקת ההיסטוריה ושל ניסיון לעשות "קפיצת הדרך" דרך עולם הייצוגים. העולם המערבי נוגע בשורשים של הניצול והביזה והעוולות שהיו מנת חלקו שנים רבות כל־כך, ושבמידה רבה הפכו אותו למה שהוא. וכשבריטניה תעז לגעת באמת בפרקי ההיסטוריה הקולוניאליסטית שלה, היא תעז להישיר מבט להשפעותיהם בקרב מדינות נחשלות עד היום. וכשהחברה האמריקנית תעז לגעת באמת בהיסטוריה שלה היא תגלה שלא מדובר בפרק בספר לימוד שדופדף הלאה, ויעידו נתונים על עוני, אבטלה, פשיעה והשכלה, בקרב השחורים בארה"ב. וגם כשאנחנו נעז לעשות זאת, נגלה שהגזענות הכתה בנו שורשים עמוקים מאוד, ועוד נגלה הפלא ופלא שהיא לא באמת נעלמה בימינו אנו, אף שנהוג להשתיק טענות על קיומה במילים "אכלו לי שתו לי".
למגר גזענות – זו עבודה קשה מאוד. לא זבנג וגמרנו. יספרו לנו שחומי עור וכהי עור, יספרו לנו ערבים, יספרו לנו העולים מרוסיה, יספרו לנו האפרו־אמריקנים בארה"ב. יספרו לנו יהודים מדורי דורות. נספר אנחנו לעצמנו כמה קשה לנו להתנקות מסטריאוטיפים ומדעות קדומות.
לסיכום, תרגיל מחשבתי: לאור התמונות האלו, אי־אפשר שלא לחשוב על המשמעות העמוקה של אי־עשיית פסל ותמונה: אל תנציח גיבורי תרבות ומאורעות במתכות ובאבנים. בעומקו הציווי הזה דורש: תתחדש, תלמד, תגיב למאורעות, אל תעמוד, אל תקפא, אל תהיה סטטי, פשוט אל תהיה פסל!
אין איך להימלט מהמחשבה הטורדנית הזאת, שמה שנראה לנו היום נכון ויפה ומיטיב לא ייראה ככה בעוד כמה עשורים, שמה שאנחנו בוחרים היום לחקוק כפסלי תרבות שלנו – גם אם בצורה מתוחכמת ומפושטת יותר – לא ייראה ככה בעוד אי אילו שנים. אז אילו פסלים ינתצו ילדינו עוד 50 שנה? מה ייראה מגוחך, מטומטם, נצלני, גזעני, לא תקין־פוליטית ופוגעני? לוגואים של תאגידים גדולים? צורת ה־F של פייסבוק? ה־M של מקדונלד'ס? שלטי חוצות פרובוקטיביים? מעניין מה אתם חושבים.
