בינואר 1927 הוקרן בפעם הראשונה בברלין הסרט "מטרופוליס", מסרטי המדע הבדיוני הראשונים והמפורסמים ביותר. במשך יותר משעתיים וחצי מתוארת בו עיר עתידנית – שהבמאי פריץ לאנג קבע את קיומה מאה שנים אחר כך, כלומר ב־2027 – ובה שני מעמדות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עוד חוזר המעבר: מה למשרד להגנת הסביבה בתל אביב?
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– הידוק יחסים עם המפרץ מגדיל את מרחב התמרון המדיני שלנו
המעמד האחד, בני האדונים, חי מעל הקרקע בנוחות וברווחה, וכל טוב העולם ניתן לו על מגש של כסף. תפאורת גורדי השחקים העצומים, הנוף האורבני הצפוף ומלא ההוד והאינטנסיביות האנושית שתיאר "מטרופוליס" היו מודל תרבותי וארכיטקטוני לערי הענק שנבנו במערב במאה העשרים. המעמד האחר של העיר העצומה בת מיליון הדונמים שוכן עמוק מתחת לאדמה, בערי מסכנות המזכירות מחנות עבודה גרמניים שקמו כעשור לאחר הקרנת הבכורה ההיא. אותם ספק־עבדים ספק־עובדים חיים את חייהם ממשמרת למשמרת, בעבודה קשה וסיזיפית, שמטרתה אחת: לאפשר את המשך החיים התקינים והשבעים הרחק מעליהם.
החלוקה האנושית לשני מעמדות הניצבים זה מול זה מלווה את האנושות זמן רב. בעולם שבו לכל אדם פרצוף שונה, מאוויים אחרים ונפש פרטית, חלוקה דיכוטומית כזו מחויבת המציאות כמעט כדי לנהל מערכות גדולות. זה החל בקין והבל, והמשיך לאורך הדורות עד לימינו אנו: קפיטליסטים מול קומוניסטים, דמוקרטים לעומת רפובליקנים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים – כל ההגדרות הללו מנסות לתת סימנים ברורים וחדים בקבוצות אוכלוסייה כדי ליצור לעצמנו סדר בעולם הכאוטי שבו אנו חיים.
בציבור היהודי במדינת ישראל היו ויש כמה חלוקות דיכוטומיות כאלה, המשמשות כלי בדיון הציבורי במשך עשרות שנים. אלא שנדמה שבעשור או שניים האחרונים חל שינוי מהותי, ואנו צועדים לעבר הגדרות חדשות שיהיו מקור האתגרים העתידיים של החברה הישראלית, והמשך חשיבה במונחי העבר תהיה למעשה הכנה למלחמה הבאה בכלים של המלחמה הקודמת, שכבר הולכת ומאבדת מהרלוונטיות שלה. בעולם פוליטי שבו מנהיג מחנה השמאל מקים ממשלה יחד עם מנהיג מחנה הימין, ומתברר עד מהרה כי למעשה אין בין השניים חילוקי דעות מדיניים מהותיים או אפילו חילוקי דעות בכלל, החלוקה בין ימין לשמאל כבר אינה רלוונטית.
זה נכון גם בלי קשר לבני גנץ; השמאל הישראלי הפך, כמעט בלי ששמנו לב, מזרם פוליטי לזרזיף פילוסופי ותרבותי שמתקיים עדיין במתחם צר ההולך ומתנוון בכמה רחובות בצפון הישן של תל־אביב. גם החלוקה בין דתיים לחילונים הולכת והופכת לארכאית. אגב, היא מלכתחילה לא התחשבה בציבור מסורתי עצום שמונע בגופו את הדיכוטומיה ולא נעלם לשום מקום עם השנים. ההפך אפילו: המסורתיות מחלחלת וקונה שביתה בציבור הדתי והחילוני.
ובכל זאת, מכיוון שחלוקה לשתי קבוצות הניצבות זו מול זו היא צורך אנושי כמעט על־טבעי, והמתח והשיח המתמיד ביניהן מניע את העולם זה שנות דור, כדאי שלפחות ננסה לראות לאן הולכת החברה הישראלית ומה יהיו הקריטריונים הבאים שיגדירו את שתי הקבוצות הללו. וכמו בהרבה נושאים אחרים, גם כאן תקופת הקורונה הצליחה להאיץ תהליכים ולחדד מגמות.
בעשור שעבר נוצרה חלוקה חדשה בחברה הישראלית, שפסחה מעל הגדרות העבר הלא רלוונטיות ועסקה במה שנקרא "החיים עצמם" – בעלי דירות ומי שאינם כאלה. זה אולי נשמע קטן לעומת החלוקות הגדולות והרות הגורל כביכול מעולם הפוליטיקה והכלכלה, אבל העלייה המטאורית במחירי הנדל"ן הישראלי בתקופה הזו יצרו שני מעמדות שחייהם מתנהלים אחרת, בצל השאלה האם יש ברשותך דירה או לא. ואפשר לדייק זאת אפילו יותר: האם יש ברשותך דירה שאינה תלויה בשעבוד של מיליון שקלים או יותר לאחד הבנקים. השאלה הזו השפיעה ועדיין משפיעה על אורח החיים, על איכותם ועל צורת המחשבה בקשר להוצאות והכנסות מדי יום ביומו, וכאמור יצרה שני מעמדות. הם כביכול בלתי נראים, כביכול לא מדוברים, אבל עובדתית החלוקה שרירה וקיימת.
משבר הקורונה, שנראה כאילו הוא עומד להישאר איתנו לפחות בטווח הקרוב והבינוני, הציב חלוקה נוספת שבהחלט ייתכן שתגדיר את הישראלים בשנים הקרובות: אנשים שעבודתם תלויה בקהל לעומת אנשים שמסוגלים לעבוד מול מחשב או בטלפון ותו לא. גם כאן החלוקה נשמעת מלאכותית והרבה פחות "גדולה מהחיים" כמו חלוקה בין ימין לשמאל או דתי לחילוני, אבל הביטו נא סביבכם וראו מי שמר על משרתו, ומלבד הצקות קטנות שזימנה הקורונה כמו חובת עטיית מסכה ורכישת כמויות אלכוג'ל לצריכה אישית, חייו לא השתנו בהרבה. לעומתו, נסו לחשוב מי איבד את מטה לחמו ולא נראה שיוכל לשקם אותו. אלה האנשים שעובדים ישירות מול קהל ומשרתים אותו – מתחום התרבות ועד לנופש וטיסות; ממלצרים במסעדות ועד נגני תזמורת בחתונות.
אם אתה מסוגל לעשות את עבודתך לבד, מול מסך המחשב – ניצלת. אם מקצועך מחייב מפגש פנים אל מול פנים – ברוב המקרים "אכלת אותה". שינויים חברתיים קשים לעיכול בזמן אמת, ובדרך כלל נחקרים בפרספקטיבה של זמן, שנים לאחר היווצרותם. אבל חברה במשבר – והעולם כולו נמצא כעת במשבר אדיר – לא יכולה להרשות לעצמה לתת לסוציולוגים לכתוב בעוד כמה עשורים מאמרים על המתרחש עכשיו. מעבר לחלוקות כאלה ואחרות והכנסה למגרות, מדובר קודם כול בבני אדם, שברגע אחד איבדו את הגדרתם, את משמעותם, את רווחתם ואת כספם. חברה בריאה צריכה לעבור כמה שיותר מהר מדיון פילוסופי בתהליכים הללו לצעדים שיטפלו בנזקי החלוקה המעמדית החדשה.
הסרט "מטרופוליס" מסתיים באיחוד – גם אם סמלי – בין שני המעמדות שמתחת לאדמה ומעליה. כמעט מאה שנים אחרי, אנחנו רק בתחילתה של הדרך הארוכה והקשה לשם.
