כמו מרבית עיתונאי ישראל, גם בכירת "הארץ" אריאנה מלמד מחזיקה בחשבון טוויטר פעיל. "אוהבת עובדות ואנשים שמנמקים, לא מקללים", היא מגדירה עצמה בפרופיל שלה. מכאן אפשר להסיק שכאשת עובדות ונימוקים הייתה מלמד משוכנעת באמיתות הזואולוגית של הכיתובית שהצמידה השבוע לתצלומו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו: "כולנו מבינים שחזירי בר בחיפה זו בעיה שחייבים לפתור. ובבלפור?"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניו יורק בימי קורונה דרך עדשת המצלמה
– פומפאו: "הפלסטינים בחרו לאיים במקום לשתף פעולה"
– בכירים בתאגיד נגד המנכ"ל קובלנץ: "הוא לא סופר אותנו"
מי שמתמצא מעט בסימטאות הטוויטר יודע שלא מדובר בציוץ יוצא דופן. רבים משכניה האידאולוגיים של מלמד מצטייצים באופן דומה. "צולם בבלפור", צייץ גם פעיל השלום יריב אופנהיימר תצלום של חזירי בר, שעות ספורות לפני שמחה בתוקף על תקיפתו של אמנון אברמוביץ' בהפגנת ימין. ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ערך אף הוא השוואה חזירית דומה. התנסחויות השמאל ברשת ובשאר אמצעי הביטוי העומדים לרשותו חצו מזמן את הגבול המפריד בין השתלחות בוטה בשנואי נפשו לבין פרסום דברי נאצה שהיו גוררים זימונים לחקירה משטרתית אילו באו ממחוזות הימין (רק לפני שבוע התלוננה מלמד עצמה במשטרה נגד מכפיש ימני, והוא אכן נחקר). לעיתים לא רחוקות הם מכילים משאלות מוות לדיירי בלפור, ולעיתים מזומנות השוואות נואלות.
שותפיו הקואליציוניים של נתניהו בממשלת האחדות מתוארים תכופות כ"בוגדים" – מילה שלכאורה הוצאה מהלקסיקון הפוליטי עוד בנובמבר 95' במסגרת לקחי רצח רבין. "עיין ערך בגידה", נכתב בכותרת בהארץ שעסקה בתמיכת דוד גרוסמן בהקמת הממשלה הזאת. כן, אפילו גרוסמן כבר בוגד. "נוח על כיסאך לשלום ועמוד לגורלך הנקלה לקץ הימים", איחל יאיר גולן ליו"ר העבודה עמיר פרץ לרגל הצטרפותו של פרץ לממשלה. גולן יודע היטב שמילותיו לקוחות מטקס סתימת הגולל בהלוויות, ואף על פי כן לא היסס להשתמש בהן. יש בו אפס מודעות לדמיון המופלא שבין סגנון הביטוי שלו לסגנון הטוקבקיסטי הימני שנגדו יצא בנאומו הבלתי נשכח ביום השואה 2016. בעיני עצמו הוא נשען על עובדות ניצחות ועל אדני המוסר, בעוד שהימין הפשיסטי נוהם דברי הבל ממעמקי בטנו.
גם ההשתוללות של עופר שלח באולפני ערוץ הכנסת נובעת מעיוורון דומה. העיתונאי הבכיר לשעבר תקף את זוג מראייניו ההמומים כמו בעל בית ותיק שנתקל בפלישה טרייה של עכבר שדה בן יומו: בעֲקֵבים, בכוח, בלי כל חשש מפני תהודה חיצונית אפשרית של האירוע. אולי העריך שהסיפור לא יודלף, בזכות קשריו ההדוקים עם ההנהלה שם, ואולי היה משוכנע שמדובר בהשתוללות מוצדקת. לשמאלנים מותר.
שלח מתפרנס זה שנים מביקורת נוקבת על יחסו של ראש הממשלה לתקשורת, אך ברגע שטעם בעצמו קורטוב מהחוויות הטלוויזיוניות שחווה נתניהו, הוא התפוצץ כמו שנתניהו לא התפוצץ מעודו בטלוויזיה ("יש לך חוצפה של כלומניק, חתיכת אפס שכמוך"). טיפת לחץ עיתונאית הספיקה לו כדי לשלוף מהנדן את האמל"ח המשומש של נעלבים מקצועיים – תביעת השתקה, תביעה מופרכת לגמרי בנסיבות העניין: שום עיתונאי לא שילם פה מעולם פיצויים של שקל אחד למרואיין כלשהו בגלל שאלה ששאל, ומי כמו שלח אמור לדעת זאת. הוא רק ניסה להלך אימים על מראייניו הנבוכים, המשתייכים לאגף המוחלש בתקשורת הישראלית. מעולם לא היה מעולל דבר דומה לרזי ברקאי או לרביב דרוקר.
גם כשהתנצל השבוע קלות באולפן המפנק של שלי יחימוביץ' ויגאל גואטה, היה ברור ששלח לא מבין מה רוצים ממנו. 15 עובדים עיתונאיים נשלחו בגללו לבדיקת פוליגרף, ושניים פוטרו בבושת פנים, אבל הפלורליסט הידוע מיש־עתיד עדיין משוכנע שהוא הקורבן פה, לאריאנה מלמד ברור כשמש שרק הימין מסית, והשמאל ברובו הגדול בטוח שבין הירדן לים אין מגזר פלורליסטי ממנו. קשה להסביר אחרת את שוויון הנפש של מועצת העיתונות נוכח אירועי ערוץ הכנסת ואת העובדה שמיזם סגירתו של גל"ץ צץ דווקא כעת, שעה קלה אחרי שדרך שם כוכבם של כמה שדרי ימין. מחר, מחרתיים, שוב יוסבר לנו שהחזיר מבלפור הוא גורם הסיכון מספר אחת לחופש העיתונות בישראל.
