1
ראשית צריך להיות ברור לכולם שלא מדובר במקרה שפרשת חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין עו"ד שחם-שביט התגלתה דווקא בהליך הנוגע לראש הממשלה בנימין נתניהו. להערכתי, אירועים דומים מתרחשים לא מעט, אלא שאין לציבור דרך לגלות אותם. הסיבה היחידה שהציבור נחשף למקרה הנוכחי היא הנוכחות התקשורתית המאסיבית המלווה את חקירות ראש הממשלה, אשר בעקבותיה הזדמן לצלם חרוץ להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. כמה תיקי מעצרים זוכים לנוכחות תקשורתית כזו?
2
במדינת ישראל ישנו ערבוב מסוכן בין רשויות התביעה לבין בתי המשפט. אותם שופטים פוגשים שוב ושוב את אותם התובעים, וכולם מרגישים חלק מצבא שלטון החוק. אחת התוצאות של הערבוב הזה באה לידי ביטוי בשיעור ההרשעה חסר התקדים בבתי המשפט במדינת ישראל, שיעור הרשעה המתקרב ל-100% מהמקרים, ושיעור דומה של הארכות מעצר. כך יוצא שדווקא בדין הפלילי – שבו נדרשת "הוכחה מעבר לספק סביר" – הופך כל כתב אישום להרשעה הלכה למעשה. דווקא בתחום שבו נדרשת הזהירות הגדולה ביותר, המקום שבו המדינה מפעילה את כוחה הפוגעני ביותר כנגד האזרח, דווקא שם ניצב האזרח כמעט חסר אונים כנגד מערכת דורסנית הרואה בו אשם כל עוד לא הוכחה חפותו.
3
ביטוי נוסף לבעייתיות בהתנהלות המערכת מופיע בדחייה שדחה בית המשפט בישראל את "הלכת פרי העץ המורעל" המקובלת במדינות מערביות רבות, ביניהן ארה"ב. לפי 'הלכת העץ המורעל', נפסלות ראיות שהושגו על ידי רשויות החקירה באופן המנוגד לחוק – למשל באמצעות עינוי נחקרים, סחיטה או האזנות בניגוד לחוק. במדינת ישראל לעומת זאת לא תיפסל ראיה שהושגה באופן פסול, אלא השופט הוא זה שיחליט מה המשקל הראוי שיש להעניק לה. המציאות הזו למעשה אינה מענישה את רשויות החקירה בגין התנהלות פסולה ובניגוד לחוק, ולמעשה מעניקה כוח עצום לשופט שאינו כבול לכל כלל נוקשה.
4
קל להניח שמדובר אך ורק בהתנהלות של המערכת מול עבריינים, ולדחות בכך את העיסוק הציבורי בנושא, אולם כל מי שהתמודד אי פעם בבית המשפט מול "שחקן חוזר" – חברת ביטוח, בנק, עירייה – ראה את הדינמיקה שבין השופט או השופטת לבין נציגי הצד השני. כאן כבר מדובר בפגיעה יום-יומית ב"אזרח הקטן", המרגיש לפעמים כאילו התפרץ ללא הזמנה למועדון חברים סגור. השופטים הינם בסופו של דבר בני אדם, המושפעים מיחסי קרבה והיכרות, השייכים לקבוצה חברתית מסוימת והפגיעים לשוחד ושחיתות לא פחות מכל אדם אחר.
5
חזרה לשופטת פוזננסקי-כץ, שהכניסה חשודים למעצר בהודעת ווטסאפ עוד טרם שמעה את עמדתם – האם עדיין ישנו אזרח שפוי אחד במדינת ישראל החושב שמדובר ב"תפוח רקוב" בודד? אחרי פרשיות רות דוד, "תיקון" הפרוטוקולים של השופטת אלשיך, השוחד של השופט דן כהן, סגירת החקירות נגד המשנות ליועץ המשפטי לממשלה לאחר שניסו לשנות תצהירים ושלל פרשיות דומות, צריך להיות לכולנו ברור לחלוטין – אין מלאכים החסינים משחיתות, גם לא במערכת המשפט!
6
שנים רבות מידי נהנתה מערכת המשפט הישראלית מהילת קדושה מלאכותית, שתוחזקה באמצעות מילים גבוהות והטלת רפש על נבחרי הציבור. תחת הילת הקדושה הזו יצרו לעצמם חברי הברנז'ה סביבת עבודה ללא שקיפות, הנסתרת מעיני הציבור, שבמסגרתה חיזקו בתי המשפט את רשויות התביעה, שבתורן חיזקו את בתי המשפט.
דוגמא אחת לעניין הזה היא האיסור הארכאי על הקלטה וצילום בבתי המשפט. בארה"ב מוקלטים דיונים בבית המשפט העליון עוד משנת 1955, בקנדה מצולמים הדיונים משנת 2009, ובסין הם משודרים בשידור חי. רק במדינת ישראל אסור לצלם או להקליט, וכל שנותר לאזרח הוא לקבל את פרוטוקול הדיון, לאחר שנערך על ידי השופט. דוגמא נוספת היא סירובה של נשיאת בית המשפט העליון לחשוף את דיוני "ועדת השתיים", אותה ועדת צללים שהקימה לצורך קבלת החלטות בנוגע לקידום השופטים במערכת.
7
"אור השמש הינו המחטא הטוב ביותר" אמר השופט לואיס ברנדייס, ומשפט זה נכון גם למערכת המשפט הישראלית. בכל מקום אליו לא מגיע אור השמש צומח ריקבון ושחיתות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במערכות המחזיקות בכוח עצום. במערכת המשפט הישראלית נדרשת מהפיכת שקיפות מקיפה, שתחדיר את אור השמש ואת הביקורת הציבורית לכל פינה ופינה במערכת. החל מתיעוד בבתי המשפט, כמקובל במדינות העולם המערבי, דרך חיזוק נציבות הביקורת על התביעה ועל השופטים, והענקת כלים לנציבי הביקורת להורות על פתיחה בהליכים פליליים כנגד שופטים ותובעים שסרחו. אם יש דבר אחד שניתן ללמוד מהשופטת פוזננסקי-כץ הוא שלא ניתן לסמוך על שומרי הסף שישמרו על עצמם.
