שטף החדשות השבוע העלים כמעט לחלוטין מסדר היום התקשורתי, גם בימין, את התפטרותו של פנחס ולרשטיין מראשות הצוות להסדרת ההתיישבות ביו"ש. ולרשטיין כנראה לא תזמן במכוון את ההתפטרות במועד סמוך לפסיקת בג"ץ שפסלה את חוק ההסדרה. אך ההתפטרות, ובעיקר נימוקיה, שופכים אור קודר על ההחלטה ועל אופן פעולתה של מערכת המשפט מול ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קנסות ואיומים דתיים: המאבק לחבישת מסכות מחריף
– "לא שומעים על תוכניות לטווח ארוך – מי שצועק יותר מקבל יותר"
– החוק הנורווגי טלטל את סיעת יהדות התורה
נתחיל מעצם ההתפטרות. ולרשטיין, שהיה ראש מועצת בנימין במשך עשרות שנים, כבר בן 71, אך לא הרצון להקדיש מעט יותר זמן לנכדים הוביל אותו לעזוב את התפקיד שהטיל עליו ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני יותר משנתיים. הוא עוזב בטריקת דלת, לאחר שלטענתו כל מאמציו לקדם את הסדרת מעמדם של בתים ביהודה ושומרון, שנבנו בתום לב גמור, נתקלו בחומה משפטית בצורה. "מלחמה בטחנות רוח", כך הגדיר זאת השבוע במכתב פרישתו ובריאיון לערוץ 7.
את האצבע המאשימה הפנה ולרשטיין, בפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו, לכתובת אחת: המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ ואנשי צוותו. ולרשטיין ציין שבתחילה לא היה בטוח אם התנהלותם נובעת "מחלם או מסדום", אך כעת לצערו "הרב עד כאב" הוא בטוח שהסיבה אינה חלם. לדבריו, "היטיב לתאר את המצב הנביא ירמיהו: 'חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו'".
איך כל זה קשור לבג"ץ חוק ההסדרה? אין מנוס מירידה לפרטים: ביהודה ובשומרון בנויים כ־4,000 בתי יהודים על קרקע פלסטינית פרטית לכאורה, ולפיכך מעמדם אינו מוסדר. כשליש מהם שייכים לקבוצה החשובה לענייננו – מבנים שנבנו בהרשאה חוקית לגמרי, עם כל האישורים הנדרשים, על קרקע שנחשבה לדעת כול כאדמת מדינה, לפי תוכנית מתאר מאושרת. ב־15 השנים האחרונות, במהלך בדיקת המפות מחדש על ידי "צוות קו כחול", התברר שהקרקע שהם בנויים עליה עשויה להיות קרקע פלסטינית פרטית.
במקרה הזה ברור שבעלי הדירות והבתים הם אנשים תמי לב, הזכאים שהמדינה תפתור את בעייתם. גם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בפסק דינה, קבעה שפתרון הבעיה הזאת הוא "תכלית ראויה" בכל מה שקשור לאופן טיפולה הנדרש של המדינה בסוגיה. ואולם, בתגובה לעתירה נגד חוק ההסדרה הכריז היועץ המשפטי לממשלה שלבעייתם של אלפי התושבים הגרים בבתים אלו קיים פתרון אחר, במסגרת החוק הישן, ולכן חוק ההסדרה כלל אינו נחוץ. מדובר ב"תקנת השוק", סעיף 5 ב"צו בדבר רכוש ממשלתי" שעליו חתם אלוף עוזי נרקיס בשנת 1967, מעט פחות מחודשיים לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים. הסעיף הזה קובע כי "כל עִסקה שנעשתה בתום לב בין הממונה ובין אדם אחר, בכל נכס שהממונה חשבו בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה רכוש ממשלתי". כלומר, מי שבנה בית על קרקע שהוקצתה לו על ידי המנהל האזרחי, עם כל האישורים, ובהמשך התברר שההקצאה שגויה ושהבית בנוי על קרקע פלסטינית פרטית, אינו אמור להינזק. העסקה בתוקף והבית חוקי לגמרי.
נשמע פשוט? בפועל ממש לא. בכל מקרה שהתגלה בעקבות עבודת צוות קו כחול שבית שנבנה עם כל האישורים בעצם בנוי על קרקע פלסטינית פרטית, הוא הועבר על ידי משפטני המנהל האזרחי למעמד של בנייה לא מוסדרת, או בלתי חוקית. זה כמובן לא אומר שמחר יהרסו אותו, אבל למעמד הבעייתי יש משמעויות קשות אחרות. למשל, אי אפשר למכור את הבית ואי אפשר לאשר לו תוספות בנייה. אפילו אישור חוקי לסגירת מרפסת אי אפשר לקבל.
מה עם ההתחייבות של היועמ"ש בבג"ץ שלפחות לאנשים האלו יש פתרון? כאן אנחנו מגיעים להתפטרותו של פנחס ולרשטיין ולכך שבמשך למעלה משלוש שנים מכשילים אנשי משרד המשפטים את ההסדרה בפועל. למרות העמדה העקרונית של היועמ"ש, לא התרחשה העברתם של יותר מאלף הבתים והדירות האלו למעמד של בנייה חוקית וכשרה. התירוצים לכך היו שונים ומשונים, אבל השורה התחתונה בהירה: היועמ"ש שטען בבג"ץ שיש פתרון לבעיה ההומניטרית שהשופטים הכירו בה הוא אותו יועמ"ש שאנשיו מכשילים את יישום הפתרון.
האם מנדלבליט שיקר לשופטים? לאו דווקא. היועמ"ש הרי לא מטפל בדברים הללו בעצמו. כפי שציין ולרשטיין בפוסט שפרסם עם התפטרותו, מי שהיו אמורים לאפשר בפועל את ההסדרה ולא עשו דבר מלבד תקיעת מקלות בגלגלים היו המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ ואנשי צוותו. אלא שזה לא מנקה מאשמה את מנדלבליט. ייתכן שהוא עצמו באמת מאמין שההסדרה נחוצה ושיש לקדם אותה, אך הדבר אינו חשוב לו במידה שתביא אותו לעשות מה שדרוש כדי לגרום לכפופים לו לקדם את הנושא. מצוקתם של אלפי התושבים לא מדירה שינה מעיניו ולא גורמת לו להפוך שולחן כדי לעמוד במילתו לחברי הכנסת ולשופטים. לכן את חיצי האשמה יש להפנות בראש ובראשונה אליו. צריך לדרוש ממנו לחדול מגרירת הרגליים ולהתחייב על לוח זמנים מהיר להסדרת כל הבתים והדירות שאפשר להסדיר בהליך המהיר. אם כך יקרה – אז אולי התפטרותו של ולרשטיין לא תהיה לשווא.
עתירות בחסות הקורונה
מגפת הקורונה היא כנראה האירוע הקשה ביותר שחוותה האנושות עד כה במאה ה־21, אבל יש מי שרואים בה דווקא הזדמנות. השבוע דחו שופטי בג"ץ בפעם השנייה ניסיון של עמותות שמאל קיצוני וארגוני זכויות אדם לנצל את המגפה כדי לבסס את מעמדם של הכפרים הבדואים הלא חוקיים בנגב.
בעתירת עמותת עדאלה ועוד 11 עמותות וארגונים התבקשה המדינה להציב מבנים יבילים בשני כפרים בדואיים לא חוקיים בנגב, אל־זרנוג ואל־זערורה, במטרה לאפשר תנאי בידוד ראויים להתמודדות עם נגיף הקורונה, אשר מתחשבים בצורכי הנשים המתגוררות בכפרים האלו. העתירה הזו הגיעה בהמשך לעתירה שהגישו לפני כחודשיים וחצי עדאלה ועותרים נוספים, בבקשה לחבר את הכפרים הבדואיים הלא חוקיים בנגב לרשת האינטרנט. בעתירה נטען שהתלמידים בכפרים הללו אינם מסוגלים להשתלב בלמידה מרחוק משום שהכפרים הלא חוקיים אינם מחוברים לרשת האינטרנט.
שתי העתירות לא השיגו ישירות את מבוקשן. העתירה על חיבור הכפרים לרשת האינטרנט נמחקה לאחר שמערכת החינוך חזרה ללמוד בכיתות, והעתירה בעניין הצבת המבנים נדחתה השבוע בנימוק שהיא "כוללנית" ו"מוקדמת". המדינה טענה שבעתירה לא הובא ולו מקרה אחד של אישה שאין לה פתרון לשהייה בבידוד, והשופטים קיבלו את הטענה. העתירות אמנם כשלו, אבל לא נמתחה כל ביקורת על הניסיון לנצל את משבר הקורונה כדי להשיג רווחים להתיישבות הבלתי חוקית. בשתי העתירות דלתו של בית המשפט הייתה פתוחה באופן עקרוני לעותרים. לכן סביר להניח שבחסות "הגל השני" (או השלישי) ניתקל בעוד ועוד עתירות שינסו לנצל את המגפה למטרות כאלו.
