לפני הנסיגה מעזה, שממשלת ישראל קראה לה "התנתקות" על אף הידיעה הברורה שאי אפשר באמת להינתק מעזה בארץ ישראל הקטנה, נשמעו קולות רמים של ישראלים אוהבי מוסר וצדק המאמינים בהומניזם יהודי ואוניברסלי כאחד: "הכיבוש משחית". הם דרשו לצאת מעזה לא רק מסיבות מדיניות וביטחוניות, אלא בעיקר מסיבות מוסריות: כדי שנחדל להתנהג כעם של אדונים, ביחס של רוכב אל סוסו, וכמובן, המוסר היהודי וההיסטוריה היהודית ועוד.
אני הייתי משוכנע מאז ומתמיד שרק השנאה משחיתה, ואין הבדל בין כיבוש לנסיגה, וגם לא בין עת מלחמה לעת שלום. רגשות השנאה הם תגובת הנפש האנושית לרגשות הפחד ולתחושות האיום. אלו מוציאים מן האדם את כל הרוע שבו, לשם התגוננות מוצדקת או בלתי מוצדקת ואף הזויה, כמו למשל "האיום היהודי" הדמיוני על הגויים, שמחולל את השנאה האנטישמית. לוחם טוב הוא לוחם שאינו שונא, מפני שאין בו פחד. לחמנו באויב הירדני והמצרי בירושלים בששת הימים ובאזור סואץ ביום הכיפורים, אך לא שנאנו אותו, כי לא פחדנו ממנו.
אבל הנאבקים לסיום "הכיבוש" כי הוא "משחית" מעולם לא הקשיבו, וגם היום הם ממשיכים בהטפה לשם "קץ הכיבוש" ביהודה ובשומרון בעיקר מהסיבות המוסריות. אבל האם בחשבון המוסרי נכנסים גם חיי אדם של ישראלים? של פלסטינים? האם גם להחרבת יישובים יהודיים יש משמעות מוסרית? כ־12 שנה אחרי החרבת היישובים בגוש קטיף ובחבל עזה, ואחרי נסיגת צה"ל, ראוי לבחון ביושר את התוצאות – לא מבחינה ביטחונית, לא מבחינה מדינית, רק במבט מוסרי.
ב־38 שנה של שליטת צה"ל בעזה נהרגו ברצועה (לפי המספרים הרשמיים) כ־230 ישראלים וכ־2,640 פלסטינים, רובם, כמובן, בגלי ההתקוממות שיזמו הפלסטינים. ב־10 השנים שאחרי נסיגת צה"ל (עד אחרי מבצע צוק איתן) נהרגו בגבולות הרצועה ועקב ירי ממנה יותר מ־100 ישראלים ויותר מ־4,000 פלסטינים, רובם כתוצאה מהתקפות פלסטיניות (מהמספרים המופיעים בוויקיפדיה הגעתי ל־106 ישראלים ול־4,064 פלסטינים, אבל נראה לי שהמספרים האמיתיים גבוהים יותר).
הנסיגה מעזה הובילה לעלייה במספר ההרוגים הישראלים, ולעלייה דרמטית במספר ההרוגים הפלסטינים. כישלון מוסרי נורא. לא היה קשה לדעת זאת מראש. יצחק רבין כראש ממשלה הסביר לי בשיחה אישית (בזמן השיחות על אוסלו א') את תמיכתו בגוש קטיף במילים אלה: "אם אנחנו לא נשב בקטיף, יהיה שם הטרור של חמאס".
חיי הפלסטינים בעזה נפגעו קשות מאובדן העבודה בישראל וממלחמת הג'יהאד והחמאס בישראל. גם הדיכוי של השלטון הפלסטיני, במיוחד זה של חמאס, חמור בהרבה מן הדיכוי הישראלי, בזמנו.
לדוגמה, כ־5,000 פלסטינים עבדו והתפרנסו בכבוד בחממות גוש קטיף. האיחוד האירופי השקיע סכומי כסף גדולים כדי לרכוש חממות מידי המגדלים הישראליים לפני הנסיגה, כדי שהעובדים הפלסטינים ימשיכו לעבוד ולהתפרנס שם. כל זה ירד לטמיון, כשארגוני הג'יהאד והחמאס השתלטו על חורבות היישובים, והחממות נחרבו ונמחקו.
21 יישובים יהודיים משגשגים, גדולים וקטנים, חרבו כליל ותושביהם נעקרו. חשבו נא על 21 כפרים פלסטיניים, גדולים וקטנים, שייעקרו למען הסכם כזה או אחר. שום אדם מוסרי בעיני עצמו לא יקבל החרבה אפילו של כפר פלסטיני אחד למען "שלום", אבל ליהודים־ציונים אין זכויות אדם בסיסיות, כי הם "עם מהגר", ולא "ילידי". במילה אחת: גזענות.
מדינה יהודית חייבת להכיל את "האחר" ואת "השונה", ובמיוחד אוכלוסייה פלסטינית גדולה, אבל מדינה פלסטינית חייבת להיות נקייה מיהודים־ציונים, ובמילה אחת: גזענות.
מבחינה מוסרית בלבד, הנסיגה מעזה היא כישלון חמור. אבל "אנשי המוסר" עוצמים עיניים מול המציאות הטופחת על פניהם, ואינם נרתעים מדבקות בסיסמאות השקר, ממש כמו מאמינים דתיים מאוד, שהמציאות הקשה לא תשפיע כלל על השקפותיהם.
בעיקר, הם אומרים, ש"הכיבוש" לא באמת הסתיים, כי ישראל סוגרת על עזה מסביב, בים וביבשה. כלומר, סיום "הכיבוש" מחייב להתיר לפלסטינים בעזה להפעיל נמל ושדה תעופה בלי פיקוח ישראלי, כדי שיוכלו לבנות כוח צבאי לשם החרבת ההתיישבות הציונית, ולשחרור האדמות הפלסטיניות הכבושות בכל רחבי ישראל, כפי שהם מכריזים במפורש, יום־יום.
אכן, שאלתי פלסטינים ישראלים משכילים ותרבותיים, הרחוקים (לפי ידיעתי) מטרור, מתי התחיל הכיבוש הציוני. אמרו לי: ב־1948. שאלתי: האם יש דעה אחרת? אמרו לי: כן, ב־1917, ויש אומרים: ב־1882. שאלתי: האם יש פלסטיני שחושב שהכיבוש התחיל ב־1967? אמרו לי: אין.
הסיכום המוסרי ברור. הנסיגה משחיתה הרבה יותר מהשליטה הישראלית. היא גם מגדילה את השנאה, וגם מרחיקה את השלום.
