המרד האלג'יראי בשלטון הצרפתי עימת בין שני אינטלקטואלים נודעים: הפילוסוף ז'אן־פול סארְטְר והסופר אלבר קאמי. סארטר היה נאמן למשנתו העקרונית: עמים כבושים זכאים לחירות, ויכולים להיאבק בכל דרך שימצאו לנכון. כמו הרבה תנועות שחרור בעידן המודרני, גם האלג'יראים בחרו בדרך הטרור: במשך שמונה שנות מאבקם רצחו אלפי צרפתים, ואף אחד ממעשי הרצח האלה לא גרם לסארטר לשקול מחדש את עמדתו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מציאות מדומה: כשסערות בטוויטר לא עוברות את המסך
קנסות ואיומים דתיים: המאבק לחבישת מסכות מחריף
ניו יורק בימי קורונה דרך עדשת המצלמה
מצבו של קאמי היה סבוך יותר: הוא היה בן למשפחה צרפתית שהתיישבה באלג'יריה. אביו נהרג בראשית מלחמת העולם הראשונה, וקאמי לא זכה להכיר אותו. בגיל צעיר היגר לצרפת, אבל אמו נותרה באלג'יריה, ומעשי הטרור של האלג'יראים סיכנו את חייה. מול העובדה הזו אמר קאמי משפט נוקב: "בין הצדק ובין אמא, תמיד אעדיף את אמא". שום עקרון צדק מופשט לא חשוב בעיניי יותר מחיי אמי.
יהיו שיראו בדברי קאמי עליבות אינטלקטואלית. האם העקרונות הנעלים של הצדק צריכים להיעלם כשעומד מולם אינטרס אישי? אבל אני מבקש לראות בדבריו משהו עמוק יותר מהנטייה הטבעית לוויתור על עקרונות כשמדובר באנשים היקרים לנו ביותר. בעיניי לא רק אמו של קאמי מכריעה כאן את הצדק, אלא כלל האמהות. השאיפה הנעלה שלנו לצדק אינה יכולה להתמקד ברעיונות מופשטים, היא צריכה להתמקד בבני האדם, ובשאלה מה מוסרי ונכון כלפיהם: מאבק לחירות שטובח רבבות, או מאבק מתון שיהיה ארוך ואולי בעל פחות סיכוי להצליח, אבל יהיו בו כמה שפחות רוצחים ונרצחים.
אינטלקטואלים ישראלים רבים רואים בסכסוך הישראלי־פלסטיני השתקפות של העימות בין אלג'יריה לצרפת. זו טעות: הזיקה הלאומית והדתית של העם היהודי לשטחי יו"ש חזקה בהרבה מזיקתם האינטרסנטית של המתיישבים הצרפתים באלג'יריה. יתר על כן, הסכסוך הישראלי־פלסטיני ייחודי בעוצמתו מכל הסכסוכים הלאומיים בעולם מסיבה פשוטה: לאלג'יראים לא היו תביעות על פריז. לטרוריסטים הקתולים באירלנד אין תביעות על לונדון. רק בישראל שני עמים נאבקים על אותה חלקת ארץ. לפלסטינים יש תביעות על חיפה ותל־אביב לא פחות משליהודים יש תביעות על ירושלים וחברון. לכן המאבק קשה כל כך, והפשרה אינה נראית באופק.
אף על פי כן, יש לא מעט אינטלקטואלים ישראלים שבשבילם האנלוגיה ברורה: שם וכאן מדובר בכיבוש, ולכן דינה של ההתיישבות ביו"ש להיעלם, ממש כמו הקולוניאליזם הצרפתי. אבל יש מי שאינם מסתפקים אפילו בכך, אלא בוחרים להחיל על המציאות הסבוכה שלנו דווקא את העמדה הקנאית של סארטר. ייקוב הדין את ההר.
ראש לסארטרים הישראלים האלה היה פרופ' זאב שטרנהל, שהלך השבוע לעולמו. היו עוד שחשבו כמותו, בדרך כלל דמויות שוליים, אך הוא היה אינטלקטואל בעל שם עולמי, בשר מבשרה של תנועת העבודה וחתן פרס ישראל. הוא תמיד היה חריף כשדיבר על המתנחלים, אבל פעמיים חצה את הקו האדום: פעם אחת כשדמיין שבלי לעלות עם טנקים על עפרה לא יסתיים הכיבוש, וממילא תמך בצעד הזה, ובפעם השנייה היה חריף עוד יותר, כשהמליץ לארגוני הטרור למקד את התקפותיהם על המתנחלים – הכובשים האמיתיים.
ספק אם סארטר עצמו היה מעז להתבטא כך. זו בוודאי הייתה הקצנה גורפת של גישתו; ביטול מוחלט של ראיית המתנחלים כבני אדם, בשם העיקרון המופשט, הראוי כשלעצמו, של זכות הפלסטינים לחירות ולריבונות.
השבוע שאלתי את עצמי: מה היה קורה אילו ניתנה לשטרנהל ההזדמנות לממש את הטקסטים שלו? אילו היה מוזמן לעלות עם טנקים על עפרה – האם היה נענה להזמנה, או שברגע האחרון היה נרתע? אילו היה רואה מול עיניו מאות מתנחלים נטבחים בידי הטרוריסטים; רק הם והחיילים המפטרלים בשטחי יו"ש, ואף לא ישראלי אחר; האם היה מתפעל אז מן הצדק הפלסטיני, וחוגג את הזהירות לפגוע רק במתנחלים כביטוי מוסרי נעלה? אני מרשה לעצמי להאמין שלא, ובעיקר מקווה שלא. אם אני צודק, דבריו של שטרנהל לא היו אמת, אלא רק מניירה רטורית שנועדה לומר כמה מגונה בעיניו מעשה ההתנחלות. למניירות כאלה יש לפעמים מקום. אבל לא כשמדובר בחיי אדם, ולא כשהדובר הוא אינטלקטואל שרבים רואים בו מורה דרך.
