בוויכוח על החלת הריבונות יש המזלזלים בחשיבותן של מילים. דווקא בין מי שמעריכים את ההכרזה על ריבונות ישראל יש המזלזלים בחשיבות הצמדת ההכרזה להסכמה העקרונית להקמת מדינה פלסטינית. הם טוענים שאין משמעות להסכמה הזאת: מדינה פלסטינית לא תקום, ואנחנו ניישם רק את החלק הנוגע לריבונות. מתרצים לנו שנוכל לומר שהפלסטינים מקבלים "מדינה מינוס" והם יכנו זאת כרצונם. למה זה חשוב?
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מציאות מדומה: כשסערות בטוויטר לא עוברות את המסך
בדיקת מיילים, פוליגרף ופיטורים: מה קורה בערוץ הכנסת?
על המתקפות, הריבונות וגנץ: הח"כיות של כחול לבן מדברות
לא רק שזה חשוב, זה העיקר. מה שהפלסטינים יכנו מדינה, אם יכריזו עליה, תהיה חברה מלאה באו"ם. אם יזלגו פעולות טרור מהמדינה הזאת נוכל להתלונן, אבל פעולת צה"ל בשכם ובג'נין תהיה כבר בגדר פלישה למדינה ריבונית. כיבוש מדינה עצמאית בידי שכנתה במזרח התיכון בפעם האחרונה אירע בכוויית לפני שלושים שנה. כוויית עודנה מדינה עצמאית, והלקח פשוט. הכיבוש יהיה בר חלוף. מדינת הטרור תהיה עניין של קבע.
אפילו שליטתן של מדינות כמו איראן ורוסיה בחלקים מסוריה מתבססת חוקית על הסכמה סורית. לא נשיג שום הסכמה ערבית לשליטה מחודשת ומתחדשת מעת לעת בשכם ובג'נין. נצטרך לסגת. אם התרחיש מוכר לכם, זה משום שהוא מזכיר את עזה. אנו יכולים להיכנס לרצועה במבצע צבאי אבל איננו יכולים להישאר שם לאורך זמן. אנו יכולים לכנותה איך שנרצה, אבל עזה היא מדינת טרור.
הנסיגה מלבנון לאחר מלחמת לבנון השנייה לוותה בהחלטת מועצת הביטחון 1701 שהתיימרה לסכל את זליגת חיזבאללה לדרום לבנון. ההחלטה לא הפריעה לחיזבאללה להשתלט על דרום לבנון ולחפור מנהרות לישראל. אנו מתלוננים על הפרת ההחלטה בפגישות דיפלומטיות; ויכולנו לסכל את חפירת המנהרות מתחת לשטחנו, אך לא מעבר לגבולנו עם לבנון. כמובן, ייתכן שבעתיד, לצורך הגנה עצמית, נצטרך שוב לחזור לדרום לבנון ושוב לסגת, אך לבנון תישאר עצמאית בגבולותיה. האם בפלסטין זה יהיה אחרת רק מפני שנגיד בזלזול מתנשא שזו לא "ממש" מדינה?
מעוות לא יוכל לתקון. את מתווה אוסלו אנו משתדלים לתקן כבר שלושים שנה ומשלמים על כך ביוקר. אפשר לשבור ביצה, אי אפשר להרכיב ביצה משבריה. אם גורמים בינלאומיים יגידו שהישות הפלסטינית אינה מדינה, תהיה לאמירה הזאת משמעות. אבל הם לא יגידו זאת, ולא יעמדו לצידנו יותר מארה"ב. לא נוכל להתכחש לזכויותיה של הישות הפלסטינית וגם להתכחשותנו לא תהיה משמעות. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג יכיר בה, ויפעיל את סמכויותיו נגדנו.
מובטח לנו שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. איך מפרזים מדינה? נפרז אותה כמו את דרום לבנון? כמו את עזה? לא ניתן לה לבנות נמל תעופה? ואם ניתן, נפעיל שם בדיקה ביטחונית? אם לא נשלוט בה בכוח צבאי היא לא תתפרז מאליה. או שמא נצביע שם בבחירות כדי שחמאס לא ישתלט עליה?
יגידו לנו שהערבים לא יסכימו למתווה טראמפ. אני מניח שהצדק עם הטוענים כך, אבל הסכמתנו היא החשובה. יגידו לנו שנתניהו כבר הכריז ב־2009 בנאום בר־אילן על הסכמתו למדינה פלסטינית ודבר לא יצא מזה. לא נכון. הסכמת נתניהו לא קיבלה את אישור הממשלה או הכנסת. ובכל זאת, אילולא ההסכמה ההיא, העימות עם הנשיא אובמה היה נסוב על עצם הקמת המדינה הפלסטינית. בדיעבד, לאחר הסכמת נתניהו, העימות נערך כבר על תנאי הקמתה ומגבלותיה.
כשדוד בן־גוריון רצה להימנע מוויכוח על גבולות ישראל הוא לא כלל התייחסות, הסכמה או סימון של גבולות בהכרזת העצמאות. כאשר טראמפ מעלה מתווה עם מדינה פלסטינית, הכול יודעים שמדינת ישראל תהיה שבויה בהסכמתה לו גם בעתיד; הדיון יהיה על בסיס מתווה טראמפ, כלומר לא על קיום המדינה אלא על תנאי הקמתה. בהנחה שנוכל להסכים עם טראמפ, מה יהיה אם בעוד חצי שנה נשיא ארה"ב יהיה ג'ו ביידן? על הקמת המדינה הפלסטינית נסכים עם טראמפ ועל תנאי הקמתה ניאבק עם ביידן? הרי זו חזרה על השגיאה שנעשתה מול אובמה.
מותר להניח שלא תצא ממתווה טראמפ מדינה לערביי יו"ש, אבל הסכמתנו להקמתה ולריבונות זרה ביו"ש תהיה המסד שהמדינה הפלסטינית תתבסס עליו בעתיד.
