אין מה לקנא במשה רבנו. לך תוציא עם שלם ממצרים. גם לאדם יחיד קשה לעזוב פתאום הכול ולצאת מאזור הנוחות המוכר והבטוח למציאות חדשה לחלוטין, כל שכן לעם שלם. לך תוציא את בני ישראל ל"מדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים", על כל הסכנות והסיכונים הכרוכים בכך. לא פלא שרוב העם דחה בתחילה את ההצעה של משה. חיינו מאתיים שנה בלי ריבונות, נחיה עוד מאתיים שנה בלעדיה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אתה רוצה להביא אותנו לארץ ישראל השלמה, אחלה, אבל לא דרך המדבר ובלי שום סיכונים בבקשה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מציאות מדומה: כשסערות בטוויטר לא עוברות את המסך
למרות המפולת בסקרים, עדיין מוקדם להספיד את טראמפ
למילים יש משמעות ובסופן: מדינה פלסטינית
אבל זה היה יותר מסובך. כידוע, משה רבנו לא היה רק חכם ונביא אלא גם מלך, כלומר מדינאי. היה ברור לו ש"בתחבולות תעשה לך ריבונות". כן, לא נעים להזכיר, אבל משה רבנו קצת "עבד" על פרעה. הוא לא סיפר לו שהכוונה היא לצאת ממצרים ולהגיע לארץ המובטחת. הוא דיבר איתו רק על "דרך שלושת ימים במדבר וזבחנו לה' א־לוהינו". זה הכול. יציאת מצרים? ארץ ישראל השלמה? שום כלום. בתוכנית שהגיש משה רבנו לפרעה הוזכר מאות פעמים שיוצאים לשלושה ימים בלבד, ולא היה בה אפילו רמז לריבונות מלאה בכל ארץ ישראל.
אין זה שפרעה לא ידע מה הכוונה האמיתית של משה; ומשה ידע שפרעה יודע. אבל הוא הבין שפרעה אינו יכול להרשות לעצמו לתמוך בתוכנית כזו במפורש, וצריך לתת לו תירוץ טוב כדי שיאשר אותה. אז משה הכניס את עלה התאנה הזה, כדי שפרעה והשמאל והקהילה הבינלאומית ירגישו בנוח. אבל כולם ידעו שזו קריצה בלבד.
אבל משה לא ציפה להתנגדות הפנימית בעם ישראל. הוא לא שיער שהם יהפכו את עלה התאנה הזה, את השקר הלבן הזה, ללב העניין, ויקימו סביבו כמה וכמה כתות של מתנגדים. כת אחת – פרפקציוניסטים. "אין חצי גאולה", הם אמרו לו. הכול או לא כלום. או שיוצאים לארץ ישראל, או שנשארים במצרים. כת אחרת – טהרנים. כן, הם אמרו לו, אנחנו מבינים שזה עלה תאנה, אבל אסור בשום אופן לומר שאנחנו לא מתכוונים להגיע לארץ ישראל השלמה, כי אז יגידו שוויתרנו עליה. לא מספיק שהתוכנית הזו היא מכת מוות לרשות הפלסטינית, זה גם חייב להיות כתוב על האריזה.
והיו גם מי שרצו לצאת ממצרים, אבל לא היו מוכנים לבקש על כך אישור מפרעה. עזוב אותך מכל הפוליטיקה הזאת, הם אמרו לו. רק מחליש. לא צריך תמיכה מאף אחד. לא מפרעה, לא מהשמאל, לא מהערבים ולא מהקהילה הבינלאומית. בוא, Do it right. ניקח את נוער הגבעות, ואיזה סניף או שניים של בני עקיבא, ונחיל ריבונות.
והייתה גם כת ה"אבל מה יהיה אם". היו לה מאות תרחישי אימים. מה יהיה אם ייגמרו לנו המים במדבר? ומה אם יבוא עמלק? ובכלל, מה יקרה אם מחר ימות פרעה, ויקום מלך חדש שלא מחויב להסכמות של פרעה? מסוכן לאללה. עזוב, משה, בוא נישאר במצרים. לא מושלם, לא אידאלי, עובדים קשה, אבל לפחות ברור איפה אנחנו עומדים. למה להיכנס לסיכונים מיותרים.
בסוף איכשהו משה הצליח להוציא אותם מהקיבעונות שלהם, כלומר ממצרים, אבל אז באה לו הבומבה האמיתית. לזה הוא בכלל לא ציפה. בטח לא מהנשיאים, מראשי השבטים והמועצות. פתאום, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, מסע ההפחדות הזה – איזו תבהלה, איזה מורך לב הם זרעו בעם. ממש "אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדולות ובצורות בשמיים". וטבעה של תבהלה שהיא מידבקת. פתאום כל מיני קונספירציות. דעו לכם שמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים רק בשביל להמית אותנו במדבר. הוא רוצה להקים מדינה פלסטינית. החלת הריבונות היא רק פיתיון, סוכרייה מורעלת. הוא שיקר לנו לאורך כל הדרך. זוכרים את הנאום שלו אז, לרגלי הפרמידות – הוא הרי אמר אז לפרעה שבכלל לא מדובר בארץ ישראל השלמה אלא רק על "דרך שלושת ימים במדבר". אז הנה.
נכון, נתניהו רחוק מלהיות משה רבנו, אבל כבר נאמר שיפתח בדורו כשמואל בדורו, ושבכול דור ודור חייב אדם – וגם הדור כולו – לראות בעצמו שמא הוא פשוט מפחד לצאת ממצרים.
בסוף כל הכתות האלה עמדו יחד נוכח ים סוף, זעקו ותלשו שערות. אוהלי מחאה, הפגנות, פרסומים, שלטים. "מה יהיה אם", "אנה אנו באים". עד שבא נחשון בן עמינדב ואמר להם: תירגעו. תפסיקו להפחיד את עצמכם לדעת. ארץ ישראל מחכה לנו. בואו, נקפוץ למים, תראו שאפילו הרגליים שלנו לא יירטבו.
