ההתבטאות של העיתונאית רינה מצליח לאחרונה על אופיים של תומכי נתניהו הייתה מחפירה בכל קנה מידה. לא רק בגלל הציטוט המכוער שאותו הביאה כהוכחה ("אמשיך לתמוך בביבי גם אם יאנוס את הבת שלי"), אלא בעיקר מפני שנסמכה על ציטוט בוטה אחד כדי לאפיין בו את כלל מעריציו. אבל גם אחרי ההשעיה המוצדקת של מצליח משידור, עדיין יש מקום לתהות על סוד ההערצה המיוחדת לנתניהו, שלכמוה זכו רק שני ראשי ממשלה בעבר, דוד בן-גוריון ומנחם בגין – ואף אחד מהם לא נאלץ לבדוק האם ההערצה תעמוד גם מול כתב אישום פלילי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנדלבליט: לא לאפשר לנתניהו לקבל ממקורבו 10 מיליון להוצאות משפט
– "קריאת אזהרה לכולם": הקורונה מתפשטת ברש"פ במהירות
– מי מריבה: בריכה נעולה בקריית ארבע היא תמרור אזהרה לכולנו
כמושכל ראשון צריך לומר שהערצה היא אכן תכונה אנושית מאוד רווחת, וממילא כנראה נדרשת. החיים של רוב בני האדם מלאים קשיים ולרוב גם אפורים כשק, וממילא הם נזקקים לשני סוגי הערצה: הסוג האחד הוא הצורך להישען על מנהיג שיכולותיו 'גדולות מהחיים', ויש לו יכולת להושיע אותם בעת צרה. הנערץ הגדול ביותר בהקשר הזה הוא כמובן אלוהים עצמו, אבל מתוך כך זוכים להערצה גם מי שמזוהים כשליחיו עלי אדמות: פעם היו אלה כהני המקדש, והיום אלה הרבנים והאדמו"רים החשובים, שתלמידיהם וחסידיהם תולים בהם יכולות מופלאות להשפיע על גזירות שמיים. הצורך הזה חזק כל כך, שאפילו החברה החרדית-ליטאית, שנבנתה בין היתר על בסיס התנגדות לתפיסת הצדיק החסידי, המתווך בין בני האדם לקב"ה, הפכה כיום למעריצת רבנים: בין אם זה הרב חיים קנייבסקי, ובין אם מדובר בפתקי בקשה (קוויטלעך) המושמים על קברו של הרב אליעזר שך, הלוחם הגדול ביותר בחסידות בדורנו.
הסוג השני הם מעריצי הסלבס ועולם הזוהר לגווניו: כדורגלנים, זמרים, דוגמניות ושאר ידוענים. אין להם ציפייה שאותם ידוענים יושיעו אותם במשהו, אבל ההערצה אליהם משרתת צורך של אנשים קשי יום לדעת שאי-שם ישנה גם אפשרות חיים אחרת. ייתכן שלעולם לא יגיעו אליה, אבל מי יודע, אולי ילדיהם או נכדיהם יעשו זאת. האפשרות לפחות קיימת.
באופן מעניין, בהערצת נתניהו יש משני הגוונים גם יחד: כמובן, הערצת המנהיג הנדמה ככל יכול, שמצליח כבר שנים ארוכות לגמד את כל הסביבה הפוליטית הישראלית ואפילו להסתדר לא רע עם החזקים שבמנהיגי העולם. אבל יש בה כמובן גם מהערצת הזוהר והטלנובלה שסביב 'משפחה מלכותית', כפי שהבריטים יכולים להתרפק על מעלליה של המלכה וצאצאיה.
יש גם רובד נוסף: מאז ומתמיד, היה בימין הישראלי יותר יסוד של הערצת מנהיגים מאשר בשמאל, וזה בוודאי נכון מאז המהפך הפוליטי. אם ב-40 השנים האחרונות החליף השמאל-מרכז אינסוף מנהיגים, הרי הליכוד גאה שבכל 72 שנות המדינה עמדו בראשו בסך הכול ארבעה מנהיגים: מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ובנימין נתניהו. אלא שאת התכונה המרשימה הזו אפשר גם לדרוש לגנאי: אנשי הימין, לכל הפחות אנשי הליכוד, נוטים ללכת אחרי המנהיג יותר מאשר אחרי הדרך. הם המשיכו ללכת אחרי בגין כשהחזיר את כל סיני וחתר לאוטונומיה פלסטינית ביו"ש; רבים מהם המשיכו ללכת אחרי שרון, גם כשפינה את כל יישובי רצועת עזה, ורבים עוד יותר ממשיכים ללכת אחרי נתניהו גם כשברור שהוא לא איש ארץ ישראל השלמה. אגב, בימים עברו התכונה הזו אפיינה גם את מחנות המרכז והשמאל. רבים המשיכו ללכת אחרי בן-גוריון גם כשזיגזג בין רעיונות שונים, ורבים לא פחות המשיכו להעריץ את סטאלין, אפילו כשעשה טיהורים נוראים בתוך מפלגתו.
שני גורמי ההערצה שמנינו אינם מדברים כמובן לזכותו של הימין. אבל יש נימוק שלישי שבהחלט ראוי להזדהות: רבים בימין נותנים צ'ק פתוח לנתניהו לא מפני שהם באמת מאמינים שהוא חף מטעויות, אלא בגלל שנאת השמאל כלפיו. וכאן צריך להודות: שנאת השמאל לנתניהו היא רק דוגמא נוספת לשנאה היוקדת של השמאל כלפי הימין לדורותיו. הליברל ז'בוטינסקי תואר על-ידי בן-גוריון כ'ולדימיר היטלר'. מנחם בגין הוגדר כ'איש שיושב ליד ח"כ [יוחנן] בדר'; בתנועת העבודה לגווניה הורגשה חרדה אמיתית מעלייתו לשלטון של מנחם בגין, ותחושה של חורבן המדינה שאינה פחותה מתחושות דומות כיום, כאשר בגין הופך דוגמא ומופת להשקפת עולם ליברלית ולכיבוד מערכת המשפט. במשך שנים ארוכות היחס של כלל אליטות השמאל כלפי הימין, ובמיוחד כלפי המתנחלים, לא היה יחס של ויכוח לגיטימי אלא יחס של שנאה קשה ובוטה, שאף כללה הרבה ניסיונות הדרה אישיים. נתניהו זוכה אפוא לצ'ק פתוח מימין גם על עצם נכונותו להיות הראשון שיתעמת עם אליטות השמאל, בכישרון רטורי שעולה על כל קודמיו והופך אותו לאחד הנואמים הגדולים ביותר בדורנו.
אבל למרות ההבנה להערצה הנשענת על נימוק כזה, היא בכל זאת בעייתית ואף מסוכנת. קודם כל, משום שהיא מעניקה לגיטימציה להתנהלות ששוברת לכאורה לא רק שיאי שחיתות (על כך יחליט בית המשפט), אלא בעיקר נורמות של גיבוי לרשויות המדינה, שמנהיג המדינה חייב לבטא (להבדיל מביקורת לגיטימית כלפי אדם זה או אחר). המצב שבו המנהיג הפוליטי מס' 1 בישראל פועל בעקביות כבר כמה שנים כדי לקעקע את האמון בכל רשויות החוק ו'שומרי הסף', היא בלתי נסבלת כשלעצמה, במיוחד כשהיא החלה רק במקביל לתיקיו האישיים של נתניהו. כלומר: בהכרח הייתה אמורה להיות חשודה בהטיה אישית. התקפות כאלה עלולות להפוך את ישראל למדינת 'אין דין ואין דיין', שגם מצביעי הליכוד והימין יסבלו ממנה.
באופן עקרוני, שינוי הכיוון המצופה מהימין מתבקש כשלעצמו, ואיננו תלוי בשינוי כיוון מקביל משמאל. אבל בפועל, מכיוון שבבני אדם עסקינן ולא ברובוטים, יהיה קשה לצפות לשינוי כזה בלי השינוי המקביל. רוצה לומר: אנשי ימין יכולים וצריכים לתבוע שינוי כיוון ועמדה ממלכתית ואחראית יותר מהמחנה שלהם. אנשי שמאל צריכים להתמקד קודם בתביעה פנימית מהמחנה שלהם לשנות את שיח השנאה וההדרה כלפי הימין, ולתבוע מהימין רק מה שהם מוכנים לתבוע קודם כל מעצמם.
