מה גורם לבני אדם לבחור לפעול בדרך אחת ולהימנע מאחרת? מה מתווה את מסלול חיינו? מה קובע את מקום המגורים שלנו, את בחירת בן הזוג, ואפילו את סוג היוגורט שאנחנו קונים? כוחות שונים ומנוגדים עוזרים לנו להחליט: אידיאולוגיה, השקפת עולם, חינוך, אמונה, רגש, הרצון להשתייך לקבוצה, שיקולי בריאות, חינוך וכלכלה. לפעמים אנחנו בוחרים משהו כי הוא זול. לפעמים כי הוא מתאים לצבע העיניים שלנו. לפעמים כי הוא מרשים. לפעמים כי הוא מתאים לדימוי העצמי.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מההתנתקות ועד עמונה: הקצינים ששכחו מהי אלימות
יום למועד הריבונות: האמריקנים הבינו שבישראל אין הסכמה
אם בנט לא ייזהר, לא תשאר לו מפלגה להלחם למענה
לא תמיד אנחנו מודעים לבחירות שלנו. לו היינו מודעים תמיד, הפרסומות היו נראות אחרת לגמרי. דירה במגדל באור־יהודה לא תשווק כ"מקום נחשק במרכז הארץ" אלא בתור "אחי, זה הכי טוב שאתה יכול להרשות לעצמך, וגם זה בקושי". לא עוד "טעם החיים", אלא "אם אתה רזה ולא סובל מסוכרת, שתה קולה. זה ממש־ממש טעים". לא עוד "קוטג' – בית ישראלי" אלא "יש בזה חלבון וסידן, מעט שומן, וזה די זול. לך על זה". השקיפות הייתה מקלה על החלטת הצרכן, ומקשה על המפרסם.
כל השיקולים האלה לגיטימיים כשמדובר באדם הפרטי. אך בענייני מדיניות ובהחלטות מהותיות של הנהגת המדינה, הציפייה שלנו היא שהן יתבססו אך ורק על אידיאולוגיה וטובת העם. אבל בזהירות אפשר לומר שזה לא תמיד ככה.
לדמוקרטיה שלנו יתרונות רבים, אך גם חסרונות. אחד מהם הוא שזאת דמוקרטיה. כלומר, מנהיגי העם הם נציגיו, ודעת העם משפיעה עליהם ומושפעת מכל האמור לעיל. אחד מהכוחות המשפיעים ביותר על דעת הקהל הוא הפחד. אם מישהו רוצה לשנות את דעת הקהל, הדרך הטובה, המהירה והזולה ביותר היא הטלת מורא. אנחנו רואים את זה באופן מובהק בטיעונים המשתנים נגד הסיפוח.
בהתחלה הבהירו לנו מעל לכל ספק שהשטח יבער. שנחלי דם יהודי ישטפו את הרחובות אם רק נעז. האיום לא הגיע מהפלסטינים אלא מהשמאל ומהתקשורת. באופן נחרץ ואקסיומטי דובר על אינתיפאדה שלישית, לא פחות. האזרח הפשוט נדרש לחשבון בסיסי: האם שווה להחיל את החוק (מושג אמורפי) על התנחלויות שמעולם לא ביקר בהן במחיר כאב, פחד ושכול (מושגים מוכרים עד אימה)? מובן שלא.
אך המציאות שונה מההפחדות, מתברר, עד כדי כך שקשה לשכנע את העם באיומים. לציבור הפלסטיני אין באמת רצון לצאת לרחובות להתקוממות עממית אלימה. מהסקרים בקרבם עולה כי הם מודאגים הרבה יותר מהפרנסה שלהם (מושג מוכר) מאשר מהחלת החוק על יישובים (מושג אמורפי). המגמה הזאת מובהקת כל כך שאפילו התקשורת נאלצה להפסיק לשקר.
אחר כך, כשנעשה ברור שהפלסטינים לא יצאו באופן ספונטני לרחובות, ניסו להפחיד אותנו בגל טרור מאורגן וממומן מעזה או מהמוקטעה. כמו באינתיפאדה השנייה, כששוטרים פלסטינים חמושים ירו באזרחי ישראל בהוראת הראיס. הטיעון הזה קצת בלבל את אזרחי ישראל, ששמעו יותר מפעם או פעמיים את השמאל מצהיר שאבו־מאזן מתנגד לטרור, ולכן יש לתמוך בו ולשמר את שלטונו. הציבור גם יודע היטב שאי אפשר להפחיד אותנו בטרור כזה. אם מישהו יעז לנקוט צעד כזה, ננהג כמו שנהגנו בחומת מגן ונחסל את הטרור. פשוט כך.
אבל הזמן קצר עד לתאריך היעד, והמלאכה מרובה. איך נפחיד את העם עכשיו? מוות מיידי ירד מהפרק, אבל אפשר לאיים שהעולם כולו נגדנו, ושהכלכלה תיפגע. אז נספר שלא רק הדמוקרטים בארה"ב אלא גם האירופים לא יהיו מרוצים ממהלך כזה. לא מרוצים בכלל.
זה נכון במידה מסוימת. אבל מכיוון שאנחנו לא צוות הבידור העולמי ולא אחראים על המורל, כדאי שננתח את המציאות לפני שניכנע לפחד ונקבע לפיו מדיניות, לא? באופן תיאורטי, ישראל עלולה להיפגע קשה מסנקציות שתטיל אירופה. הייצוא ליבשת עלה בשנים האחרונות ואין ספק שאם יוטלו הגבלות – הכלכלה תיפגע. אבל הן לא יוטלו. כשם שלא הוטלו (למרות האיומים של התקשורת) לפני פתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, או ההכרה האמריקנית ברמת הגולן.
למה? כי ההחלטה על הטלת סנקציות צריכה להתקבל באיחוד פה אחד. לכן, גם אם אירלנד תוביל מהלך כזה, היא תיתקל בארצות כמו גרמניה, למשל, שהצהירה שגם אם אינה תומכת בסיפוח היא לא תצטרף למהלך. גם הולנד לא, או פולין, או הונגריה.
אז למה להפחיד? כי השמאל לא רוצה סיפוח, כי הסיפוח נועץ את המסמר האחרון בחלום שתי המדינות. ובכן, חברים, היו לכם 72 שנים לעשות שלום, והיו די רמזים לכך שהזמן הולך ואוזל. זהו. נגמר. אז קודם כול – תנו לנו את הקרדיט ותגידו את האמת. ודבר שני, כמאמר שיר דיסני המעצבן – Let it go.
