דין התנועה: מי יהיה מדריך ומי "נוער בסיכון"

"המורה, תוכלי לתת לי משוב לסימולציה?"; "הבטן מתהפכת לי לקראת הריאיון". את המשפטים האלו שמעתי מנערות בכיתה ט', בנות 15. שיחה שגרתית לקראת תקופת המיונים והשיבוצים בבני עקיבא, תנועה שבה כולם סוגדים לעגל הזהב, הלוא הוא ההדרכה.

הלחץ על הקומונריות, ההתרסקות הפיזית והנפשית של מי שלא התקבלו להדרכה וההשפלה שנמשכת גם שנים רבות אחר כך הן לא תופעות חדשות. אם מישהו חשב שהמצוקה הקשה של הבנות ומשפחתן לאורך כל כך הרבה שנים תשנה משהו בסולם הערכים של התנועה, הוא טעה.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
מההתנתקות ועד עמונה: הקצינים ששכחו מהי אלימות
דו"ח תלונות הציבור: מי מככב, מי ננזף והילדים ששלחו בקשות

ההדרכה הפכה לערך העליון, ערך שעלול ליצור פירוד ויותר מכול עלול לבודד את מי שלא התקבלו. האבסורד שבו ההורים נכנסים לתמונה, ומתחילים לטפח קשרים ולהתרפס בפני קומונרית בת 19 או לסייע לה בדרכים שונות, אינו מתקבל על הדעת.

אני ואנשי חינוך נוספים עדים לחוויות של צעירות המתארות ריאיון תכליתי ומנוכר באווירה שדומה יותר לתהליך קבלה לתפקיד צבאי חסוי. אחת האמהות שלחה לי תמונה של בתה שיושבת בחושך בחדרה ומתייפחת בבכי לאחר הריאיון. אבל הסאגה הזו לא מסתיימת בריאיון; המתח נמשך כמו מסטיק כיוון שרק בעוד חודש הם יקבלו תשובה מי לשבט ומי לחסד.

התופעה הזו היא לא גזירת גורל ואין שום סיבה להמשיך לקבל אותה. בעבר החניכים יצאו לגרעיני נח"ל ולא נדרשו למבדקים ולראיונות. כל חניך יכול היה להצטרף לגרעין שממשיך ללוות אותו כל החיים.

הזמנים השתנו – מה"ביחד" הפכנו לחברה אינדיבידואלית והישגית, והדגש עבר לתורה וחינוך. ואכן, היום כשהנוער חשוף לסמים, לאלכוהול ולסכנות ברשתות החברתיות, בוודאי שיש מקום להשקיע בחינוך – אבל באיזה מחיר? ובאיזו דרך? ולמה אנחנו, המבוגרים, ממשיכים לשתוק? במקום להכין את הילדים לאתגרי החיים, המדריכים מכינים אותם לריאיון עם הקומונרית.

צריך לומר את המובן מאליו: כל אחד מאיתנו זקוק לקבוצת השתייכות ולמעגלי תמיכה. בגיל הנעורים מעגל התמיכה המרכזי עובר מהמשפחה הגרעינית אל קבוצת השווים – החברים בתנועה. לרבים מהצעירים התנועה היא הבית השני שלהם, בית שמקנה תחושת שייכות ובסיס לאישיות מגובשת ויציבה.

האם אתם רואים את היחיד? האם אתם מודעים לכאב ולתסכול שאתם גורמים? האם עצרתם פעם לחשוב שאולי התנועה המפוארת הזו מייצרת, בגלל תהליך המיון הבעייתי, גם נוער בסיכון?

בעבר הייתה לי תלמידה קורנת, מוקפת בחברות, סוג של מנהיגה חיובית. יום אחד היא אמרה לי בעצב: "אני חוששת שלא אצא להדרכה". לצערי היא צדקה – הנערה וחניכה נוספת לא התקבלו להדרכה. מאז היא נראתה כבויה, החלה להתרחק מחברותיה ולהידרדר בלימודים. לימים היא נראתה מוקפת כרגיל בחבר'ה, אבל מסוג אחר לגמרי. כשפגשתי אותה במקרה בחצר בית הספר פתחתי בשיחה: "האם המדריכים מבני עקיבא היו בקשר איתך?" "לא!" – ענתה באדישות. "האם אלו הם חברייך החדשים?" המשכתי, "כן! הם מקבלים אותי כפי שאני", ננעלה והלכה.

צריך להישיר מבט אל ראשי תנועת בני עקיבא ולדרוש תשובות: האם אתם רואים את היחיד? האם אתם מודעים לכאב ולתסכול שאתם גורמים? האם עצרתם פעם לחשוב שאולי התנועה המפוארת הזו מייצרת, בגלל תהליך המיון הבעייתי, גם נוער בסיכון? האם אי פעם נעשה מעקב אחרי הנושרים? האם נתתם להם אי פעם קול, או שפשוט התעלמתם ואת הקול הרם אתם נותנים לאלו שהצליחו להתברג בפרויקטים? ומה המחיר שכולנו משלמים על התחרותיות וההישגיות הבלתי מתפשרת?

בתנועות נוער אחרות יודעים להתמודד הרבה יותר טוב עם התהליכים האלו. בחלקן קיימת רוטציה בתפקידים; בחלקן תפקידי הפעילים – אלו שלא התקבלו להדרכה – חשובים ומשמעותיים מאוד; יש תנועות שמאפשרות גם לפעילים מצטיינים מכיתות י' לצאת להדרכה. ובאף אחת מתנועות הנוער האחרות חניכים וחניכות לא עוברים מסע רגשי שמטלטל אותם ואת משפחותיהם.

ביהדות יש הבנה פסיכולוגית עמוקה. היא רואה את היחיד ומזכירה לנו שכל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם מלא. בעוד חודשיים תיפתח שוב שנת הלימודים. המחשבה שנאבד ולו ילדה או ילד אחד בודד בכיתה ט', שנזרקו מההדרכה בתנועה בחוסר רגישות, אינה נותנת לי מנוח. לכן נדרש שינוי עומק – ועכשיו.