לפני כמה שנים החלו השרים לומר: "הנחיתי את המנכ"ל". לא רק בהקשר שבו הנחיה כזו נשמעת מתבקשת או אפילו סבירה, אלא כמין טפיל מילולי מיותר לכל תדרוך עיתונאי. כמו שאנשים רגילים מוסיפים למשפט "כאילו" או "סתם", שרים החלו להוסיף "הנחיתי". לא יודע מי התחיל עם זה, אבל הוא ודאי היה מדביק־על, כי כך מדברים היום כולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– מגפה חדשה בדרך? זן מדבק של שפעת חזירים נמצא בסין
– "נגד הסיפוח הקולוניאליסטי": הפלסטינים מנסים לעורר שטח רדום
אני מניח שהשרים חושבים שהמילים הללו מוסיפות להם תדמית פיקודית נחושה. האזרחים אמורים לקבל את הרושם שכל המערך הניהולי של המשרד עמד נרפה וחסר אונים לנוכח סכנה מסתורית כלשהי, עד שהשר צעד קדימה בראש מורם, מודע לאחריות הכבדה הקשורה בתפקידו, ולקול אנחות הרווחה של פקידיו פיזר את הערפל, התווה את הדרך, והנחה סוף־סוף את המנכ"ל.
אפשר לזהות שלושה הקשרים שונים של "הנחיתי את המנכ"ל": הסתמי, המיותר והפרטני. ההקשר הסתמי מותיר את השומע, ומן הסתם גם את המנכ"ל, אפוף בערפל סמיך של חוסר הבנה: "הנחיתי את המנכ"ל להיערך לכל אפשרות". מה זה בעצם אומר? איך אפשר להיערך לכל אפשרות? האם משרד הביטחון אמור להיערך לאפשרות של מלחמת כדורי שלג מול צבא אוגנדה? ואם הכוונה היא להיערך לאפשרויות הסבירות, האם זה לא מה שכל אחד היה עושה ממילא?
הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט אכזופרי פוגש באחת הכוכביות במלך שמכריז על שליטתו הגמורה באיתני הטבע: הוא יכול לפקוד על השמש לזרוח או לשקוע, ובלבד שהוא מצווה בדיוק בשעה המתאימה על פי הלוח. שרינו אימצו את הגישה הזו בסוג השני של הנחיותיהם, זה המיותר, המצווה על המובן מאליו: "הנחיתי את המנכ"ל לדאוג לתשלום המשכורות כסדרן"; "הנחיתי את גורמי המקצוע להקפיד על כל הנהלים המקובלים"; "הוריתי לדרג הניהולי לפעול למיגור תאונות הדרכים".
בהקשר השלישי, זה הפרטני, ברור לכל שומע שלא השר הוא שהנחה את המנכ"ל, אלא להפך. למשל, "הנחיתי את המנכ"ל לדאוג להחלפת המסננים בהצלבה לפני עדכון רשת החשמל". במקרים כאלו ברור שמנכ"ל המשרד הציג לפני השר צעד מקצועי נחוץ, והשר זיהה הזדמנות להצהרת "הנחיתי" מנהיגותית.
אי אפשר לדמיין את משה רבנו מודיע "הנחיתי את יהושע בן נון למנות מרגלים" או את דוד המלך מכריז "הוריתי ליואב בן צרויה להיערך לכל תרחיש". קשה לדמיין אפילו פוליטיקאים ארציים יותר מן העבר הקרוב עושים כך. אף אחד לא היה תופס את בן־גוריון מכריז: "הנחיתי את טדי קולק לייבש הביצות". סגנון הדיבור הזה הוא ביטוי של גישה פוליטית חדשה, ויותר ממה שהוא מלמד על הפוליטיקאים שלנו, הוא מלמד עלינו. הפוליטיקאים עושים היום מה שעשו תמיד: מה שיביא להם אהדה ותמיכה ציבורית. כבר אלפי שנים, לפחות מאז תוכחותיהם של אפלטון היווני ויותם העברי, אנחנו יודעים שכך נוהגים פוליטיקאים. הם לא השתנו; אנחנו השתנינו. כאשר הציבור ציפה מהפוליטיקאים לצניעות ולהתמסרות, הם היו מכריזים בשעת מינוים לשרים: "קיבלתי את דין התנועה". כאשר הציבור החל לצפות מהפוליטיקאים למפגני מנהיגות נפוחים ומיוחצנים, רובם התחילו להתנפח.
אולי דווקא עדיף לנו שנמחקו מהמילון הציבורי גילויי צביעות בסגנון "דין התנועה"? אבל הצביעות, אמר רושפוקו, היא הודאתן של המידות הרעות בעליונותן של המידות הטובות. עצם הצורך להפגין צניעות ואיפוק, הצורך להתנהג כלפי חוץ כשליח ציבור הדואג לציבור ולא לעצמו ולתדמיתו, הגביל את יכולתם של מנהיגים לפעול באנוכיות. הפוליטיקאים של העבר היו צריכים לפחות להסתיר את תחושתם שמלוא כל הארץ כבודם, ואחרי המעשים נמשכו הלבבות: בסוף משהו מזה גם חלחל פנימה.
פוליטיקאים אינם נוטים ללכת נגד בוחריהם, ולכן מעשיהם תלויים בשאלה איזו התנהגות אנחנו הבוחרים אוהדים. עלינו להתאמץ יותר כדי לאתר את הפוליטיקאים שבאמת פועלים למעננו. לא מי צועק נגד אקטיביזם שיפוטי ומעליב שופטים, אלא מי באמת פועל נגד אקטיביזם שיפוטי וממנה שופטים; לא מי צורח מול מצלמות הטלוויזיה, אלא מי מגיע מוכן לדיונים בוועדות הכנסת; לא מי גוזר סרטים, וגם לא מי מסריט גזרות, אלא מי באמת עושה מה שצריך לעשות. אם רק הצעקנים חובבי התקשורת יזכו להצלחה, לא יישארו לנו פוליטיקאים ענייניים. אם אנחנו רוצים שפוליטיקאים יוותרו על האגו שלהם בטווח הקצר, אנחנו צריכים לדאוג שזה ישתלם להם בטווח הארוך.
כדי שזה יקרה, גם התקשורת צריכה להשתנות. עלינו לסקר את תהליכי העומק ואת העבודה האמיתית, ולא את ההצהרות הנמלצות, את הצעות החוק המגוחכות ואת המריבות המעושות במליאה. הנחיתי את העורכים שלנו לעבוד על זה.
