אני לא יכולה לכתוב כלום על מורים/גננות/משרד החינוך ועלינו ההורים בתקופת הקורונה בלי שכל משפט שלי אולי ייקרא בטון הלא נכון. אני יכולה להגיד שכולנו יצאנו עצובים. כמו בעוד שלל ענפים שהקורונה עיוותה, כיווצה, גדעה. אבל אנחנו ואנשי החינוך זה כמו זוגיות, אין מה לעשות. זוגיות שאנחנו בוחרים בה לטובת הילדים ושנעשה הכול כדי שהיא תעבוד ותעבוד טוב. נשקיע בה, נגיד מילים טובות. נגבה אחד את השני וגם נכעס, נריב, נתאכזב. לפעמים לא נבין ונגיד מילים שאחר כך נצטער עליהן, נגיד משפטים שהובנו לא נכון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
– האפשרויות המגוונות לחופשה ישראלית זולה
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
הקורונה עשתה לנו רע, רע מאוד. לזוגיות הזו, לקשר הזה. האם היא גם חיזקה אותנו? חד משמעית. האם היא גילתה בחלקנו יכולות שלא ידענו שיש, חוזקות שצצו כשהאדמה רעדה, או להפך – דממה? חד משמעית כן. פתאום ראינו את הבית של המורה להתעמלות בשיעור המקוון שהיא העבירה – ולצערה כנראה היא חזתה בי מצטרפת במלוא שרירי הרגליים לתרגילים שאחרי שתי חזרות כבר גיליתי תסמיני קוצר נשימה בעקבותיהם. פתאום גיליתי שילדת הגן שלי היא היחידה עם מצלמה דולקת בזום, בעוד ששאר חבריה מתביישים בואכה נבוכים, בואכה יש שם אבא עם גופייה שאין לו כוח להתלבש. זה הצחיק אותי ושימח אותי ולא הפתיע אותי בכלל.
האם היו אכזבות? בזו אחר זו. האם הרגשנו שכולנו אבודים? עד הבוקר אף אחד לא יודע אם בית הספר חוזר או לא, ואם כן באיזה הקשר. אבודים היינו. אני זוכרת פוסט שכתב בן של מורה, זה היה כל כך מרגש ויפה, הוא כתב על החודשיים של יולי־אוגוסט. כמה סוף־סוף ההורים הם רק שלו, על אמא שלו המדהימה שגידלה פה דורות של ילדים־אנשים אזרחי מופת בהשקעה עצומה. קראתי את הפוסט והזלתי דמעות כבת לשני הורים שהם מורים אהובים ומשני חיים. אבל רגע לפני הלייק רציתי לכתוב תגובה על איך זה להיות ילדים להורים עצמאים, כשאין יום ואין לילה. כשבכל רגע נתון חייבים לענות לטלפון, כי אולי זה קשור לעבודה. איך כשיש בעיות כל הבית מרגיש ואיך בתקופות עומס כולם חייבים להתגייס. בסוף לא כתבתי, כי המלחמה התישה והרסה.
אבל אני רוצה לדבר על המורה רון המתוקה. היא בדיוק החליפה את המורה יפית המדהימה, שיצאה לחופשת לידה רגע לפני שהתרסקה עלינו הקורונה. הרבה פעמים התלמידה של המורה רון הייתה פותחת זום כאן במחשב משמאלי ואני המשכתי לעבוד על שלי. ברקע שמעתי את התינוקת של המורה רון. בהתחלה מדברת ולאט־לאט דורשת את שלה. נזכרתי בפעם ההיא בגיל עשרים, כשהייתי בטיפול פסיכולוגי והקליניקה הייתה צמודה לבית של המטפלת. היא הייתה אחרי חופשת לידה וחיכיתי לפגישה כל כך. אחרי רבע שעה או עשרים דקות התינוק שלה התחיל לבכות. שמענו אותו יחד, אבל כעבור חמש דקות היא אמרה שנצטרך לעצור. בפגישה הבאה אחריה המשכתי כרגיל והיא עצרה אותי וביקשה שנדבר על מה שהיה. משם השיחה גלשה לנושא גבולות. כשהתינוק של המורה רון בכה, היא עשתה את הבלתי ייאמן – היא גם הרגיעה אותו וגם העסיקה את בנות הכיתה. והן, המתוקות, פשוט הסבירו פנים למורה רון ולתינוק שלה, ועזרו כולן בהרגעה זו.
הלב שלי יצא למורה רון. אין לי מושג מה החוקים – היה בא לי להידחף אל הפריים (דבר שאני ממש אוהבת לעשות) ולהגיד לכולן: גם התינוק של המורה רון ללא מסגרת, ולכן לבקש ממנה לנהל פה שיעור זה בלתי אפשרי, וכולכן עכשיו תלמדו על גבולות ותסגרו את הזום. אבל לא עשיתי את זה, כי היא הסתדרה ממש מצוין. או שלא. ספק אם היא ידעה שאני שם, מתה לעזור לה, אבל למדתי על גבולות אז לא רציתי להידחף.
אני כן רוצה להודות לכל המנהלים/ות והמורים/ות והגננים/ות שהתמודדו עם מציאות חדשה. אלה שלמדו להתחבר ולהפעיל, ושעות ארוכות עברו תדרוכים וחישובי מסלול מחדש מדי בוקר. אלה שניסו כל אחד בכוחותיו להמשיך להנהיג וללמד. אני רוצה למחוא כפיים לתלמידים, לאלה שהתחברו כשיכלו ועשו שטויות רק במידה (לצייר את המסך של המורה – זה פשוט קורעעעע אבל די עם זה), ולמי שנשארו אחרי השיעור עם החברים בשיחה. אלה שחזרו ללימודים ואז חזרו לבידוד ואז חזרו ללימודים, ואלה שעשו הכול כדי לא לשכוח מסכה והצהרת בריאות.
ולמורה רון – את משו. כמה רון הבאת לנו. כמה רון.
