לפני חצי שנה, בימי החנוכה, קיבלתי הודעת ווטסאפ ממספר לא מזוהה. יאיר ערב טוב, שמי שמעון גולובנציץ, אני קורא אותך כל שבוע, ובדרך כלל קורא ובוכה, אני אבא שכול, בני נפל לפני שנתיים וקצת בחברון, הייתי פעם מנהל בית חולים, אחרי האסון הנורא פרשתי ואני מלווה משפחות שכולות, אשמח לדבר איתך, שמעון. ככה הוא כתב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלאך המוות ואני: האם עיראק תעמיד לדין מנהיג שסרח?
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– במקום להגדיל תורה, הרבנות רוצה לשמר היררכיה חברתית
אני זוכר איך קראתי את ההודעה פעם, ועוד פעם, ובלעתי את הרוק. מה זה הדבר הזה, מאיפה בא לי הכאב הזה עכשיו. שלום שמעון יקר, כתבתי לו אחרי כמה דקות, איך אפשר לעזור. שמעון כתב, רציתי לבקש ממך שתכתוב על השכול, על דוד בני, שהיה לו יום הולדת בחנוכה, על השבר הנורא, ועל הגבורה והתקומה. ככה הוא כתב. לא ידעתי מה לומר. כתבתי לו, בוא ניפגש בירושלים, אני מלמד שם בימי רביעי.
* * *
כשהגעתי לבית הקפה שבו קבענו שמעון כבר היה שם. הוא היה ג'ינג'י כזה, חמוד, עם כיפה גדולה וזיפים לבנים, ומשקפיים עגולים. הוא נראה איש טוב. כשנכנסתי לבית הקפה הוא זיהה אותי, ומיד ניגש אליי וחיבק אותי חיבוק ארוך. נעים מאוד, אמרתי לו, ושמעון חייך ואמר, אתה נראה הרבה יותר מבוגר מהתמונה שלך בעיתון, איזה כיף שאנחנו נפגשים סוף סוף, אני חייב לספר לך על הבן שלי, דוד, אני חייב לספר לך עליו.
הזמנתי אמריקנו חזק וקטן. שמעון הזמין שוקו, איזה חמוד. עוד לפני שהשתייה הגיעה הוא התחיל לספר לי על הבן שלו. אתה לא מבין איזה ילד היה לי, הוא היה כל כך מיוחד, אני לא אצליח להסביר לך איזה בן אדם הוא היה, אני הערצתי אותו! למרות שאני אבא שלו, אני הערצתי את דוד, הוא היה גבוה וחזק ושרירי ויפה, והיה לו לב טוב, אני אספר לך, כבר בגיל שש עשרה הוא ארגן חלוקת מזון לנזקקים, ובישיבה הוא ארגן שהחבר'ה שלו ישמחו חתונות עצובות, ובצבא הוא היה מפקד נערץ, כל החיילים שלו אהבו אותו, אני אספר לך, אני אספר לך הכול.
אוי זה היה רגע בעולם. שמעון דיבר על הבן שלו, והעיניים שלו התמלאו בדמעות. המלצרית הניחה את הכוסות על השולחן ונמלטה במבוכה. שמעון המשיך לדבר ולבכות, לדבר ולבכות, הקול שלו הלך ונסדק, הלב שלו הלך ורפה, הגעגועים הטריפו את דעתו. הוא סיפר לי שמאז שהבן שלו נפל החיים שלו נעצרו. הוא התפטר מהעבודה שלו, והתרחק מכל החברים שלו, וגם מעצמו הוא התנתק. מעכשיו הוא עסוק בהנצחה, יש לו מיזם של תפילין לזכרו של דוד, ויש לו בית כנסת לזכרו של דוד, ויש לו קווים של חלוקת מזון, ויש לו מיזם של משפחות שכולות, הוא יספר לי הכול, על הכול הוא יספר.
הקפה היה חזק ומר, ושמעון דיבר ובכה, ודיבר ובכה, הוא לא הפסיק לדבר, ולא הפסיק לבכות. הלחיים שלו נרטבו לגמרי, והוא לא נגע בשוקו. פעם בכמה דקות עצרתי אותו, וניסיתי לשאול שאלה קטנה עליו, על שמעון עצמו, על החיים שלו, על הילדים שלו, על האישה שלו, על הפרנסה שלו, על ההווה שלו, אבל שמעון הדף אותי, והמשיך לדבר על דוד. רק על דוד הוא רצה לדבר. זה היה כל כך עצוב, הכול היה עצוב, אני זוכר שישבתי מולו וחשבתי, גם למוות יש חיים.
* * *
לפני חודשיים בערך, אולי קצת יותר, שמעון התקשר אליי וביקש ממני לכתוב טור לזכרו של דוד. הוא נפל בי"א בתמוז, אני אשלח לך כל מיני סיפורים עליו. ואני גמגמתי ואמרתי לו, בסדר, ושמעון אמר, יופי, יופי, והקול שלו היה סדוק מדמעות. כמה הוא בוכה, השם ישמור. ומאז שדיברנו ועד היום, שמעון שלח לי עשרות הודעות, הוא שלח לי תמונות של דוד, וסרטונים של דוד, והזמנות לאירועים לזכרו של דוד. הוא שלח לי כל מיני סיפורים שחיילים שלו כתבו עליו, ואני קראתי כל מילה, וצפיתי בכל פריים, והקשבתי לכל הקלטה, והעמקתי בכל תמונה, והלב שלי הלך ונפרם.
איזה ילד הוא היה. החיילים שלו והחברים שלו העריצו אותו, את שמחת החיים שלו, את טוב הלב שלו, את האמונה היוקדת שלו, את הדאגה והרגישות. אילו עיניים טובות היו לו, איזה לב רחב היה לו, כל חללי צה"ל הופכים אחרי מותם לאנשים מופלאים, אבל אצל דוד זה הרגיש אמיתי. אצל דוד זה לא הרגיש סתם. אצלו הכול הרגיש יותר.
* * *
שמעון ביקש ממני לכתוב את הטור הזה על דוד, אבל לא עליו אני רוצה לכתוב. שמעון היה רוצה שאני אפרסם כאן את עשרות הסיפורים המרגשים שהוא שלח לי, אבל לא בהם אני רוצה להתמקד. אני מנסה להתנסח בזהירות וברגישות. לזכרו של דוד אני לא חושש. מפעלי ההנצחה הרבים ששמעון הקים הם מפעל זיכרון מרגש. אבל מה איתך, שמעון, מה איתך איש יקר. האם את עצמך אתה גם זוכר לזכור.
זאת הצרה עם מוות, השחור שלו שחור מאוד. מוות יודע לספוח, מוות יודע לבלוע, מוות יודע לספוג. אני חושב על הנער הזה, דוד, אני חושב על הפלא הזה שאבד. מה אפשר לעשות עם הצער הזה. איך אפשר למצוא בתוכו נחמה. אי אפשר, אי אפשר, וגם אין סיבה. אני חושב גם על אבא שלו, על שמעון. אני חושב על העיניים הלחות שלו, על הלב החלש שלו, על השוקו שלו, שהוא בכלל לא שתה.
את הטור הזה אני מקדיש לך, שמעון. את הטור הזה אני מקדיש לכבודך. אני מקדיש אותו ללב החם שלך, אני מקדיש אותו לשנים הרבות שעוד נותרו לך לחיות כאן, על האדמה הנפלאה והאיומה הזו שבה כולנו נתונים. שמור על עצמך שמעון. שמור על החיים שלך, אל תיתן לצל האיום של המוות להרוג אנשים אחרים. אל תיתן לו לקחת עוד חיים.
יהי זכרו של דוד ברוך. יהיו חייך, שמעון, ברוכים יותר.
