"הזעם מפעפע ופורץ והלבבות מרים". כך תיאר עמוס עוז את התחושות בבית שמש בספרו "פה ושם בא"י בסתיו 1982". דומה שתיאור זה, המופיע בפרק הנקרא "העלבון והזעם" בספרו של עוז, הולם היום את המחאות המאורגנות נגד המדינה שמתהדרות בהילת הצדקנות והטהרנות. חוסר הרלוונטיות של אלו שאך אתמול היו פוסקי הדור, משחרר אותם מכבלי התרבות המעיקים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרגע הגיע: בישראל לא התחילו אפילו לתכנן את הריבונות
– אדמה בוערת: "הפלסטינים הפכו את ההצתות לשיטת פעולה"
– רבי הושעיה ואגאתה כריסטי: קובץ רבגוני שמאחדת אותו אהבת אדם
העלבון הוא המניע התת-הכרתי לכל המהומות שמחולל השמאל, שחש פגוע מאזרחי המדינה. הם בגדו בו, ולא השיבו לו טובה על שנתן להם מקום תחת השמש בחלקת האלוהים שלו.
את מטרת הכאוס שמנסים אותם בריונים ליצור, כביכול בשם החוק והצדק, ניתן להגדיר בצעקת האישה במשפט שלמה; "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ". מניע זה הוא הניצוץ המשיב לחיים את דפוס הפעולה המהפכני, מבית היוצר של 'המולדת השנייה', המובנה בשמאל.
היעד של ההתפרעויות הללו הוגדר היטב במאמרו של עוזי ברעם בעיתון "הארץ" (1.7.20) תחת הכותרת "נתניהו רועד. מחאה יכולה להפילו". במאמר טוען ברעם כי "מחאה נרחבת ולא-מפלגתית… יכולה בהחלט לערער את שלטון נתניהו. תת-אלוף אמיר השכל מבטא את דעתם של רבים".
כלומר, המטרה היא הפיכה שלטונית, וערעור מוסדות המדינה. לא שינוי סדר היום, לא אופק מדיני, כלום. המהפכה היא המטרה, היא האמצעי והיא התכלית של ילדי החיתולים האדומים. אפשר כמובן לתהות מיהו הגורם המממן שעומד מאחורי אותה "מחאה לא מפלגתית", מהיכן הוא פועל ואת מי הוא משרת. אך אין צורך בניחושים רבים בכדי להגיע אל החוטים במגדלי אקירוב.
דוגמא לשיטה החתרנית של הפשיסטים האדומים נמצאת בתיאורו של חבר "מצפן" שמשון ויגודר, על אופן גיוס וארגון "הפנתרים השחורים" לפני כ-50 שנה. "כשהפנתרים חתמו על הבקשה להפגנה הם נדחו על ידי המשטרה שפתחה מיד במעצרי מנע. ההפגנה התקיימה בכל זאת, בלי רישיון… אנשי מצפן ואנשי שמאל אחרים, שחבריהם בין העצורים, ניצלו את המצב במהירות, הפעילו רשתות קיימות של קשרים והתסיסו את השמאל כולו".
אירועי השבת האחרונה מול מעון ראש הממשלה הם כמעט חזרה על המכניזם שאותו יזם "מצפן" אי אז לפני יובל שנים. "להפגנה בירושלים הגיעו אלפים. זה היה רגע של מפנה. מעצרם של האשכנזים הביא המונים להפגנה הראשונה, שקבעה את הפנתרים בתודעה הציבורית ואילצה את ראש הממשלה, גולדה מאיר, להגיב".
למרות קווי הדמיון בין אז להיום, קיים הבדל מהותי אחד והוא, היותו של "מצפן" ארגון שולי שחבריו היו מוקעים ונרדפים. אז, מקסימום הם מצאו איזה קיבוצניק מגן-שמואל שהיה בצנחנים שיצטרף אליהם, היום הפורעים מקבלים תמיכה מרמטכ"לים לשעבר.
גילויי האנרכיזם שנראו לאחרונה מול בית ראש הממשלה, ובמקומות אחרים, מעוררים דאגה רבה באשר לעתידה של המדינה. כך למשל השחתת כיכר דונאלד טראמפ בפתח-תקווה, היא ניסיון לתקיעת טריז בין ישראל לארה"ב ושידור מסר של אובדן שליטה במדינה.
איבוד העשתונות בשמאל מעורר את השאלה האם לנגד עינינו נענית למעשה קריאתו של עמוס עוז, בתום השבעה על יגאל אלון, לפני ארבעים שנה: "עד כאן. אתם רשאים לקבל את הדברים האלה כמעט כקריאה למרד… אני מתכוון לקריאה למרד במובן העמוק ביותר של המלה מרד". הניסיון העולמי מראה שהשלב הבא בהלהטת ההמון הוא השימוש באלימות. יש לקוות כי הדרגים השונים ידעו לקרוא את המפה בעוד מועד.
