בימים האחרונים ניסיתי להבין מי מייצג אותי כיום בכנסת. כמי שעבדה בקמפיינים בכל סבבי הבחירות בשנה וחצי האחרנות והתאמצה לייצר ממשלה בראשה יעמוד בנימין נתניהו ולצידו אריה דרעי, ניסיתי להבין אם קיבלתי את מה שרציתי. עברתי על שמות כל חברי הכנסת ושאלתי את עצמי – מי מייצג אותי ודואג לי? במי אני יכולה להיות גאה בבית הנבחרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אדמה בוערת: "הפלסטינים הפכו ההצתות לשיטת פעולה"
– דעתם הלא רלוונטית של מבקרי הקולנוע
– האב, הבן וחרדת הנטישה
הנושא הראשון על סדר יומי הוא ללא ספק הקורונה, על כל גרורותיה הכלכליות והנפשיות. שם היה לי קל לענות. מדובר בנפתלי בנט. ללא ספק, האיש שחזה, אמר, כתב ותכנן בדיוק את הדברים הנכונים. כמעט כל דבר שאמר ולא יושם על-ידי השולטים בהנהגת המדינה, מסתמן כנכון.
אבל הקורונה היא לא הכול, והיא לא הייתה חלק משלוש מערכות הבחירות הללו, היו שם דברים אחרים. תמיד דמיינתי איך אני רוצה שהחברה והמדינה בה הבן שלי יגדל תראה. ובכל ההיבטים שנוגעים לתמונה הזאת אני תמיד חוזרת לאותו אדם, ח"כ משה ארבל.
ארבל הגיע לדיון על חקירת יהדותם של עולי ברית המועצות, שם הוא צעק שלא יכול להתקיים מצב בו מטאטאים את הנושא מתחת לשטיח ושחייבים לקיים דיון ולהקשיב לטענות, ויחד עם זאת הוא הגן בחירוף נפש על הרב יוסף ועמדתו
אז איך קרה שחבר כנסת חרדי הוא הייצוג שלי, אישה חילונית (מסורתית), בבית הנבחרים? הגדרתי את עצמי כאישה חילונית. זה לא לגמרי מדויק אז הוספתי מסורתית. אבל יש עם המילה הזו בעיה, היא ריקה. כלומר, היא לא ריקה למי שמסורתי, אבל היא לא ניתנת להגדרה אחת אחידה שאפשר להחיל על כולם ואין הרבה פרקטיקות משותפות למסורתיים, בניגוד לשאר המגזרים.
ובכל זאת, יש משהו אחד שמאפיין ומבדל את המסורתיים מכל המגזרים האחרים – המשפחתיות. דמיינו ארוחת שישי, אצלנו כולם מסביב לשולחן. כולם יגיעו לכבד את אימא ואבא. האחות הלסבית יחד עם האחות החב"דניקית, האח הש"סניק והאח האתאיסט, כולם יושבים יחד ועושים קידוש. חלקם ילכו לאחר מכן למועדון, חלקם יצפו בשאריות של מהדורת שישי וחלקם ישמרו שבת כהלכתה. הדבר החשוב ביותר הוא שכולם יושבים סביב השולחן. ואת המשפחתיות הזו אני רואה משתקפת בכל פעולה של ח"כ ארבל.
הוא חבר הכנסת היחידי בכנסת ישראל שיכול להיפרד מיעל גרמן בטור קורע לב ולהעריך את פועלה בעיר הרצליה, אף על-פי שנבחרה לשם כנציגת מפלגת מר"צ והוא שייך למחנה השני. הח"כ היחיד מגוש הימין שיהיה מספיק אמיץ להגיד שיכול להיות שר ערבי בישראל ולתת לזה הסבר הגיוני, ובמקביל לעלות להשתטח על קברי אבות בחברון ולפתוח את סיבוב הבחירות בישוב עמיחי. כי זה באמת לא סותר. ואם אתם לא מבינים את זה, ובכן, זה כי אתם לא מסורתיים.
הוא הגיע לדיון על בדיקות ליהדותם של עולי ברית המועצות, שם הוא צעק שלא יכול להתקיים מצב בו מטאטאים את הנושא מתחת לשטיח ושחייבים לקיים דיון ולהקשיב לטענות, ויחד עם זאת הוא הגן בחירוף נפש על הרב יוסף ועמדתו, בדיוק כפי שהוא צריך לעשות. הוא טיפל במסירות נפש באביו של החייל עמית בן יגאל הי"ד וזיכה אותו בביקור אחרון אצל בנו, כשבוע לפני שנפל, ובו זמנית דאג לנחם את אביו של איאד אלחלאק. וזה לא סותר. ואם אתם לא מבינים את זה, ובכן – כבר הבנו את המשוואה.
בתוך כל הבלאגן הפוליטי והמרוץ להשגת ג'ובים וחוקים ותקציבים לבני ביתך, ארבל יחד עם חבר סיעתו, ינון אזולאי, הם הגניבו הצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה שתאפשר לנשים חד הוריות לגשת להוצאה לפועל במסלול מקוצר. הם גם דאגו לגשת לבית משפט בפתח-תקווה ולצעוק על השופט ושב"ס שהם מפרים נהלים ואוזקים בלי סיבה נאשמים.
אני רואה את ח"כ ארבל נלחם בכל כוחו כנגד הפופוליזם שהוטח ביושב ראש מפלגתו גם במחיר של הפניית האש אליו. נלחם כדי לקדם פריסת סיבים אופטיים בפריפריה, שזה אומר בעצם – קליטת אינטרנט הגיונית לכולם, צדק חלוקתי בסיסי. נזעק על העוול הנוראי של ייצוג מזרחי באקדמיה, מגן על ניל הנדל או על מנדלבליט ובו בעת מתעקש שחייבים לדאוג לייצוג הולם לכולם בבית המשפט.
בסוף מועד ב' של הבחירות לכנסת ישראל, בהן כיהנתי כדוברת הקמפיין של ש"ס, לאחר נאומו של אריה דרעי כולם הלכו לחגוג. ארבל נעלם לי מהעין. סימסתי לו במילים אלו ממש – "איפה אתה, י'משוגע זו החגיגה שלך. בוא". לאחר כשעה וחצי קיבלתי מענה. תמונה בווטסאפ של ציון הקבר של מרן הרב עובדיה יוסף וארבל שהלך להשתטח עליו. הסיפור הזה מדגים את כל העניין. ולקוראת אילנה ארבל שתחיה, הצליח לך – הבן שלך הוא הלב של החברה הישראלית ומשקף בדיוק את התרופה לקרעים שלנו.
