כדי לנהל מגפה בתנאי אי־ודאות כפי שאנחנו חווים כיום, צריך דבר אחד חשוב: אמון. הציבור, שנדרש לשמור על הנחיות שמירת המרחק ועל הבידודים למיניהם, צריך לדעת שמי שמנהל את האירוע הזה עושה את עבודתו במקצועיות, בחוכמה וברגישות, תוך דוגמה אישית מרבית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרגע הגיע: בישראל לא התחילו אפילו לתכנן את הריבונות
– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
הגל הראשון של הקורונה, אי־אז בימי פורים, נבלם באופן מרשים ביותר על ידי הממשלה. ממשלת המעבר הצליחה להגיב יחסית בזמן, לסגור את המשק, לגייס את הצבא בצורה נכונה, לסגור ערים בעייתיות ולטפל לרוחב ולעומק. כשראש הממשלה והבכירים האחרים הופיעו ערב ערב במסיבות עיתונאים ארוכות והסבירו כמה חשוב לשמור על ההנחיות – שמרנו, כי הבנו שיש פה אירוע חוצה מדינות שדורש התגייסות והידוק חגורה. סמכנו על הממשלה שתנווט את האירוע הזה נכון. והצלחנו, אפשר לומר. לא הייתה פה איטליה, גם לא אמריקה, שוודיה או בריטניה. ראש הממשלה נתניהו הצליח לנווט את הספינה לחוף מבטחים, ועם משרדי הבריאות והביטחון בלם את המגפה. באופן פרדוקסלי כמעט, דווקא עם הקמת הממשלה הרחבה, ממשלת חירום לאומית כפי שהסבירו לנו, דווקא עכשיו ההרגשה היא שהאירוע חומק לנו בין הידיים. האמון שנבנה בצורה עדינה וחשובה כל כך – מתפוגג.
ביום שני השבוע תפתח בריטניה את השמיים ואת הגבולות. היא פרסמה את רשימת המדינות הירוקות, הכתומות והאדומות. המגיעים מרשימת המדינות האדומות יחויבו בבידוד. לבושתנו, ישראל נמצאת בקבוצה האדומה. סלחו לי על החמיצות, אבל יש תחושה שהעסק הזה פשוט לא מנוהל. שאין היגיון בניהול המשבר, אין מתווה ברור והוגן, אין דוגמה אישית, אין הסברה לציבור, אין דאגה לפרטים הקטנים, וכל דאלים גבר. מי שיש לו כוח ואמצעי לחץ – יקבל הטבות והקלות.
דוגמה לחוסר היגיון היא פתיחת אולמות החתונות ל־250 משתתפים, אבל המשך מגבלות הברזל על שוק התרבות. מה ההבדל בין 250 איש הרוקדים בצפיפות, להופעה בזאפה? מדוע התירו הגעת משפחות גרעיניות למסדר הכנפיים המסורתי של סיום קורס טיס, אך לא התירו למשפחות של נופלי צוק איתן להשתתף בטקס הממלכתי? מדוע לקח זמן רב כל כך לפתוח את הרכבת, כשבינתיים האוטובוסים עמוסים בנוסעים? מדוע כשהיה צריך לסגור את בני־ברק בגלל תחלואה גואה עשו זאת, אבל בדרום תל־אביב כשמדובר באוכלוסיית המסתננים הזרים לא עושים את זה? דרוש היגיון מסדר. האזרחים צריכים לראות קו אחיד של הנחיות ואכיפה, ושלא רק מה שמצטלם טוב או מי שיש לו לובי חזק יותר מצליח.
הניהול החובבני של פתיחת מוסדות החינוך והארכת שנת הלימודים הוא נדבך נוסף. זה אחד הנושאים הרוחביים החשובים למשק ובכלל. עד הדקה ה־92 היו עסוקים במשרד החינוך, בהובלתו של השר גלנט, בכיפוף ידיים עם ראשי ארגוני המורים. כל זה על הגב של המורים, של ההורים וכמובן של הילדים. כל כך קשה היה לפתור את משבר סיום השנה לפני חודשיים? חודש? למה צריך היה לחכות ליום האחרון ללימודים ולהגיע עם לשון בחוץ לבית הדין לעבודה, כדי שזה יגלגל אותך מכל המדרגות? והאם מישהו כבר בונה תרחישים ל־1 בספטמבר?
דווקא עם הקמתה של ממשלת חירום לאומית רחבה, ההרגשה היא שהאירוע חומק לנו בין הידיים. האמון שנבנה בצורה עדינה וחשובה כל כך – מתפוגג
בקטגוריה של "דברים שרואים משם" אני יכולה לספר על הרגשת ניתוק מוחלט בין הממשלה לציבור. הציבור יכול היה להכיל אילוץ אחד או שניים, אבל הצטברות הסיטואציות פשוט בלתי נסבלת. ממשלת חירום לא אמורה לכלול 34 שרים מומצאים מתחת לאדמה. שעת חירום למשק לא אמורה להנפיק לנו חוק נורווגי כדי לענות לצרכים פוליטיים נקודתיים של כחול לבן. היא לא אמורה להנפיק דיונים ארוכים ולוחמניים בוועדת הכספים על פטור ממס לראש הממשלה, וגם לא לדון בתנאים מפליגים לראש הממשלה החליפי. כי שעת חירום היא. האבטלה עומדת על 17%, המגפה מסרבת לעזוב אותנו, וגם אם מדובר כביכול ב"כסף קטן" – זה מצטבר ומוכיח ניתוק מוחלט מהציבור. מגזרים שלמים לא חזרו לעבודה כי אי אפשר, אחרים מדשדשים. ענף התיירות יבש, ענף התרבות גווע, מסעדות נסגרות זו אחר זו. העצמאים כורעים תחת הנטל של חזרה מקרטעת לשגרה, והמדינה והרשויות המקומיות עוד מחלקות קנסות דרקוניים, תוך המשך הבירוקרטיה הרגילה והמתישה. אטימות שלא תיאמן.
גם הממשלה צריכה להדק חגורה. קודם כול דוגמה אישית, ובד בבד – תוכנית לאומית. ברורה, שקופה, נגישה. צריך להקים את מנהלת הקורונה הלאומית. תתגברו כבר על האגו המנופח ותביאו את נפתלי בנט לנהל אותה. יש לו מוטיבציה וים רעיונות. הוא גם מתרוצץ בשטח ללא הפסקה, שומע את המצוקות. הרי בסתיו צופים לנו גל קורונה נוסף, ועם בוא החורף התחזיות כבר שחורות. גוף מרכזי כזה יהיה אחראי גם לנהל סיכונים ולבנות תוכניות לקראת החורף. ושוב, התוכניות צריכות להיות הגיוניות ומוסברות לציבור, כדי לרתום אותו ולשקם את האמון.
בסוף, אם תהיה הצלחה בהתמודדות עם משבר הקורונה כמו בגל הראשון, או כישלון כמו שמסתמן עכשיו, שניהם יהיו רשומים בראש ובראשונה על אדם אחד: הקברניט המוביל את הספינה, בנימין נתניהו.
לא בכל מחיר
רבים לעגו לראש הממשלה כשאחד ביולי הגיע והריבונות טרם הוחלה. אני לא ביניהם. ראשית כי ברור לי שכוונת המשורר, שגם נכתבה בהסכמים הקואליציוניים, הייתה – מאחד ביולי. אפשר לגחך ולומר שזה כמו "ממחר דיאטה", אבל אפשר גם להבין שיש מהלך מורכב בפתח ויש דוד מאמריקה שמשנה את תמיכתו ומציב תנאים חדשים חדשות לבקרים.
אני כמהה לריבונות, אבל ריבונות שמחיר כבד בצידה איננה הגיונית. אם המחיר הוא העברת שטחים מסטטוס C ל־B ובתמורה ריבונות על גושי התיישבות, כפי שדיווחה השבוע דפנה ליאל בחדשות 12 – חבל על הזמן. קפלו את המהלך, הוא יביא יותר נזק מתועלת. אעריך יותר את בנימין נתניהו שיגיד "אני שומר על המולדת ולא מעביר שטח בתמורה לגושים שגם כך בכל תרחיש אפשרי הם חלק מישראל", מאשר את נתניהו שיתקשט בכתרים של ריבונות במעלה־אדומים. זו תהיה אחיזת עיניים.
יש כוחות גדולים נגד הריבונות. מיליוני דולרים נשפכים בקמפיינים משמאל נגדה, ובידיעות אחרונות כבר חיממו מנועים כדי למנוע אותה. על כתפיהם של מקבלי ההחלטות מוטלת אחריות רבה, ואת הריבונות הזאת צריך לעשות נכון, לא רק לסמן וי.
