בעיצומו של הסרט "ינטל", כשאביה של הנערה מלמד אותה תלמוד, הוא קם להסיט את הווילון שמא מישהו יראה את המחזה הלא מצוי הזה, של אישה וגמרא גדולה פתוחה לפניה. ינטל הצעירה והחריפה ממהרת להקניט אותו. אז מה, היא שואלת, אתה מנסה להסתיר מא־לוהים שאתה מלמד אישה תורה? האב, רבי מנדל, עונה לה בחיוך: "על א־לוהים אני סומך שיבין, על השכנים לא".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
– חוששים ממערכת בחירות רביעית? יש פתרונות
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
בשטעטל הפולני של ראשית המאה ה־20, כדי להמשיך את לימוד התורה שלה גם אחרי מות אביה נאלצת ינטל לאמץ חזות גברית ולהשתלב בספסלי בית המדרש בזהות בדויה. אבל גם בשנת 1983 – שנת צאתו של הסרט לבתי הקולנוע – אישה וגמרא לא נכנסו בטבעיות לאותו פריים. היום בתי מדרש לנשים מאכלסים בספסליהם למדניות יראות שמיים, יועצות הלכה קפדניות נותנות שירות לציבור הנשים בענייני טהרת המשפחה, וטוענות רבניות עושות זאת בגזרת דיני המשפחה.
אצבע א־לוהים כמו נגעה במפעל התורני החשוב הזה. ובכל זאת, השכנים עדיין לא מבינים. ומילא השכנים, הרבנות הראשית לישראל – זו שאמונה על ההוויה הדתית של מדינת היהודים הציונית – מתחפרת בעמדות של גזרה אחת שמרנית ומנותקת, חרדית בתפיסתה.
בעקבות עתירת ארגון "עתים" נגד האפליה שנגרמת לנשות הלכה, קבע השבוע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שהמדינה תפעל להקמת מערך בחינות הסמכה לרבנות שיהיה פתוח באופן שווה לנשים. הרב הראשי לישראל, הרב יצחק יוסף, הגיב באיום: אם ייאלץ לפתוח את השערים לשני המינים, ישבית את מבחני הרבנות מכול וכול. גם לי גם לך לא יהיה. "הרבנות הראשית לישראל איננה מוסד להשכלה גבוהה, ותפקידה הוא להכשיר רבנים בישראל. ההלכה והמסורת היהודית שהרבנות אמונה על שמירתן אינן מאפשרות הכשרת נשים לרבנות", הבהיר הראשון לציון.
אל תתבלבלו, זה לא מאבק של ארגונים פמיניסטיים נגד שומרי חומת ההלכה. אף אחד מהצדדים לא עונה על ההגדרות האלה במובן הקלאסי שלהן. הנשים הלומדות מקפידות על קלה כחמורה, והן לא שם כדי להוכיח לגברים שגם הן יכולות. זו לא פרובוקציה, זו דרך חיים אמונית עמוקה. הרי אי אפשר לחנך במשך שנים אותנו, הנשים, ש"הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", ואז לשלוח אותנו לקרוא תהלים. אי אפשר לסיים מסלול תורני של 12 שנות לימוד – לא כולל מדרשה ומכללה לבנות – ולהשאיר בקלסרינו הגדושים חומר לבחינת בקיאות בקושי.
אני רואה אותן, את נשות ההלכה האלה, עוקבת אחריהן זה שנים בקנאה לא מוסתרת. הן לומדות, שוקעות, משננות. ממיתות את עצמן באוהלה של תורה. מבקשות להשלים פער של גירסא דינקותא שנמנעה מהן שלא באשמתן. לא כולן. לא כולן מעוניינות, לא אל כולן זה מדבר. ממש כפי שלא כל חובשי הכיפות מרותקים לשולחן ערוך, או מוקסמים מרזי דפי הגמרא, באופן שווה.
גם הצד המתנגד אינו חשוד בשמירת מוסד הרבנות מפריצת גדר. מי כמו הרב הראשי לישראל יודע שאת המבחנים עברו במשך השנים מאות אלפי גברים – אבל רק מיעוטם זוכה לכהן בפועל בתפקיד רבני. אישה שתעבור את הרף של "יורה יורה" עדיין לא תעמוד בראש מערך הרבנות של תל־אביב, בטח לא של ביתר־עילית, וגם לא תכהן ברבנות שכונה.
הרבנות הראשית לישראל אכן אינה מוסד להשכלה גבוהה, אבל הבחינות שהיא מנפיקה הן דווקא בסגנון אקדמי חופשי. כמו הבחינות בפקולטה למשפטים, יש ללמוד אליהן ולהשקיע כדי לעבור אותן בהצלחה. הבחינות האלה פתוחות לגברים שהתחנכו בתלמוד תורה מגיל שלוש וגם לחוזרים בתשובה שפתחו דף גמרא רק בשנות השלושים והארבעים לחייהם. נשות ישראל אינן נופלות מאלה האחרונים, ורבות מהן גם לא נופלות ביכולותיהן מאלה הראשונים.
המאבק נגד מבחני הרבנות לנשים לא נולד במישור ההלכתי, אלא בזה התרבותי־חברתי, ובעיקר הפוליטי. מלחמתה של הרבנות הראשית לא מצטמצמת לשאלת הנשים בלבד, אלא נוגעת לכל מה שצומח מחוץ לגבולות העולם החרדי השולט בה. כך רבני צהר מגלים שהם נדחקים החוצה ממשרות ראויות; כך חובשי "כיפות בנט" מוצאים את עצמם מבוזים תדיר. הם הרי לא במיליה הנכון. ההגמוניה החרדית לא סופרת תלמידי חכמים מובהקים שלא יצאו משורותיה, ועל הדרך מפסידה גדולי תורה, וכן – גם גדולות תורה.
אם אנשי הרבנות – כמו גם שאר מתנגדי לימוד תורה לנשים – היו טורחים להכיר את נשות ההלכה, הם היו מגלים אהבת תורה מהי. הם היו צופים במחזה מפעים של מסירות ודקדקנות מצד מי שבאו ללמוד בצניעות ובענווה, ואולי גם מגלים שיש הרבה מה ללמוד מהן.
סביר להניח שעם הזמן, הנשים הללו לא יאפשרו לפערי המידע הבין־מגדריים להימשך. הן ידאגו לתוכניות לימודים לבתי ספר לבנות שדף הגמרא יפציע בהן במקביל ובהתאמה לבתי הספר של הבנים. הן ידאגו לאולפנות שתלמידותיהן לא מסתפקות בחברותא על שמונה פרקים לרמב"ם, אלא יודעות לפתוח דף גמרא ולעיין בו. שעל השולחנות הגדולים בחדרי הלימוד שלהן פתוח ה"שולחן ערוך", ולא רק הקצש"ע שקיבלו בחגיגיות בסוף כיתה ח'. הן ישברו את הבעתה המובנית של נשות ישראל מפני השפה הארמית וגם מדקדוקי הלכה מפולפלים. מי כמונו להתפלפל בדקויות.
הלמדניות הללו יפתחו פתח לנשים למערכת שעות שמורכבת בהתאם ליכולותיהן – יכולותיהן האמיתיות והגבוהות. האם הן עוד יהיו לרבניות קהילה? זה הרבה פחות חשוב. הן יהיו קודם כול תלמידות חכמים שיועילו לעולם התורה, ובעיקר יהיו חלק מהסיפור היהודי. הן יעבירו עוד ועוד מחוכמת הנשים שלהן בשיעורים ובהרצאות, יגדילו תורה ויאדירו. בשביל זה הן שם. אם "ההלכה והמסורת היהודית" אכן "אינן מאפשרות הכשרת נשים לרבנות", הלמדניות הדגולות האלה יגיעו גם למידע הזה. האם הרבנות הראשית קצת חוששת שבין דפי הלימוד הן יגלו את ההפך?
לתגובות: orlygogo@gmail.com
