האזרחים שנקלעו ביום ראשון שעבר לכיכר הבימה בתל־אביב, נתקלו שם במיצג שהעמידו העובדות הסוציאליות במסגרת מאבקן ובו צילומי ענק של תלושי שכר מייצגים של חברותיהן. הוצג שם תלוש של עובדת שלה שמונה שנות ותק והיקף משרה של 55 אחוזים, שהסתכם ב־3,800 שקלים; תלוש של עובדת עם שבע שנות ותק ו־75 אחוזי משרה שהסתכם ב־5,400 שקלים, ותלוש של עובדת עם 16 שנות ותק במשרה מלאה, שהגיע לסכום ה"מופלג" של 6,600 שקלים. עם משכורות כאלה, אין פלא שאלף משרות של עו"סים ברחבי הארץ אינן מאוישות – מה שמכביד עוד את העומס הכבד ממילא על העובדים הקיימים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
– אהבת חינם: להתמקד בטוב ולא ברע
מאבק העו"סים שהחל לפני שבועיים בצעדה מתל־אביב לירושלים, עלה מדרגה אתמול (ב') כשנפתחה השבתה ללא הגבלת זמן של כל השירותים החברתיים. לעובדות הסוציאליות יש ארבע דרישות מרכזיות במאבק הנוכחי: שיפור מיידי ומשמעותי של שכרן, יצירת תוכנית חירום לשירותים החברתיים בעקבות משבר הקורונה, הקצאת תקציב ל"תוכנית המוגנות" להגנה על עו"סים שסוכם עליה בעבר, וכניסה למו"מ על רפורמה עמוקה במבנה השכר של העו"סים.
דפנה לוי היא עובדת סוציאלית באגף השירותים החברתיים של עיריית שדרות, ומרכזת בו את תחום המוגבלויות. היא אמורה לטפל בלא פחות מ־185 תיקים. "אי אפשר לטפל בכמות כזו", היא אומרת. "אנחנו מכבים שריפות ומטפלים בעיקר במי שפונה. אני מתביישת לומר, אבל היו מקרים שלא זכרתי את האדם שפנה אליי מרוב עומס של תיקים ושמות". מצבה של לוי עוד נחשב טוב. עובדת סוציאלית ברשות מקומית מטפלת בממוצע ב־300 משפחות. עובדת סוציאלית בתחום הקשישים מטפלת ב־500 קשישים בממוצע.
לא רק את העומס חווה לוי, אלא גם את הצורך במוגנות. "רק הבוקר הייתה לנו התפרצות של מישהי שנכנסה ללשכה, צרחה בקולי קולות ובעטה בשולחן. אין לנו שומר, יש רק אב בית שיושב בכניסה. הוא לא נושא נשק ואסור לו לגעת במי שמתפרע. הוא הגיע למקום והיא פשוט צרחה גם עליו. אין לנו גם לחצני מצוקה. לפני חמש שנים נערה בסיכון זרקה בקבוק תבערה לתוך האגף ושרפה אותו".
לוי מדווחת על תקנים לא מאוישים באגף שלה. כך למשל, תקן של עובדת סוציאלית לנערות בסיכון עמד פנוי במשך שנה שלמה. "הצליחו לאייש אותו רק לאחר שהעלו אותו מחצי משרה למשרה מלאה. גם אני הייתי במשך שנים על 83% משרה, ובקושי הצליחו להעלות לי בעוד עשרה אחוזים".
על פי נתוני איגוד העו"סים, יותר ממחצית מהעו"סים מועסקים בחלקיות משרה בשל תת־התקצוב של משרד האוצר את הרשויות המקומיות. עבודה במשרה חלקית פירושה הפסד של זכויות רבות שניתנות רק לעובד במשרה מלאה. אחרי שמונה שנים במקצוע, לוי עדיין מקבלת השלמת הכנסה לשכר מינימום, מכיוון ששכר הבסיס שלה, לפני התוספות, עומד על 4,300 שקלים, ומהסכום הזה גם מופרשת לה הפנסיה. על פי נתוני האיגוד, שלושה מתוך ארבעה עובדים סוציאליים מקבלים השלמת הכנסה לשכר מינימום. בניגוד למורים למשל, השכר הגבוה לא ממתין לעו"סים גם בוותק או בדרגות גבוהות. לוי מספרת שהיא מרוויחה יותר מהמפקחת עליה, ושכמעט אין הבדל בין שכרה לשכר ראש הצוות שלה. "במצב כזה, אין לי סיבה לרצות להתקדם ולקבל אחריות גדולה יותר", היא מודה. ואחרי כל זה, ללוי חשוב להדגיש שהיא לא הייתה בוחרת במקצוע אחר. "אנחנו עובדים קשה אבל רואים הרבה הצלחות. אני אוהבת מאוד את העבודה שלי, רק חושבת שמן הראוי שאקבל עליה תגמול הולם".
דור ההמשך לא מעוניין
זה לא המאבק הראשון של העובדים הסוציאליים על שיפור שכרם ומעמדם. סיקרתי את מאבקם בשנת 2008 וגם את המאבק ב־2011. כמו אז גם היום, כולם אמפתיים כלפי העו"סים וכולם מצדיקים את דרישותיהם, אבל עם אמפתיה לא הולכים למכולת. במשך שנים נומק מעמדם הנמוך בנציגות חלשה. יו"ר האיגוד הנוכחי, ענבל חרמוני, נחושה להוכיח שהיא עשויה מחומרים אחרים. "נבחרתי לתפקיד מכיוון שאנשים רצו מנהיגות יותר לוחמנית ויותר משתפת", היא אומרת. "יצאנו למאבק כבר לפני שנה וחצי, אבל הוא נתקע בגלל מערכות הבחירות והקורונה. הוצאנו כבר אלפי עובדים לרחובות והשגנו הסכמה על הצורך ב'תוכנית מוגנות' בתקופה של ממשלת מעבר. נכנסנו לדיונים עם האוצר אבל הם 'נמרחים', ולכן נצא לשביתה. אנחנו כבר לא מוכנות להסתפק בכך שילטפו לנו את הראש ויגידו שאנחנו עושות עבודת קודש".
חרמוני מספרת על דור חדש של עובדות סוציאליות, שאינן מוכנות לקבל את תנאי המקצוע. "בשנים האחרונות נעשו מהלכים שהעמיסו עוד יותר על העבודה שלנו בשטח, ללא התייחסות לצורך בתוספת משאבים. זה הבריח את העובדים ממקומות העבודה".
תנאי העבודה הקשים של העובדים הסוציאליים מקרינים גם על הסטודנטים בתחום. סטודנטים לעבודה סוציאלית ממכללת ספיר המשתייכים לארגון "עו"סים שינוי" קיימו לאחרונה סקר כלל־ארצי בהשתתפות מאתיים סטודנטים לעבודה סוציאלית. מהסקר עלה ש־42% מהסטודנטים לא בטוחים שיעסקו בתחום. תשעים אחוז נימקו זאת בשכר הנמוך, ושבעים אחוז בעומס העבודה. רק 3% השיבו שירצו לעבוד בלשכות לשירותים חברתיים, ויותר מ־40% ענו שלא יעבדו שם בשום אופן.
ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העו"סים: "בשנים האחרונות נעשו מהלכים שהעמיסו עוד יותר על העבודה שלנו, ללא תוספת משאבים. זה הבריח עובדים ממקומות העבודה"
זוהר מילר, יו"ר "עו"סים שינוי" במכללת ספיר, השלימה השבוע את לימודיה לתואר, וגם היא אינה מתכוונת להשתלב בלשכות הרווחה. "אני רוצה לעסוק במקצוע אבל מעדיפה עבודה במגזר הפרטי כי יש בו פחות עומס, יותר סיכוי לשכר הולם ופחות סכנה להיפגע מאלימות. אנחנו אוהבים את המקצוע ומאמינים בו, אבל יש פער גדול בין הלימודים לשטח. לימדו אותנו על התפתחות המקצוע, אבל כשהגענו להכשרות המעשיות גילינו את העומס, את המחסור בתקציבים ואת הקושי לעזור לאנשים".
ביום שני פתחו העו"סיות בשביתה, אך גם הן יודעות שבניגוד לעובדים אחרים במשק, אצלן סוג הנשק הזה אפקטיבי פחות. כשמדובר בעובדי השלטון המקומי, במורים או בעובדי חברת החשמל, שביתה עשויה להשיג תוצאות מיידיות כי היא פוגעת בכלל האוכלוסייה. שביתה של העו"סים, לעומת זאת, פוגעת בעיקר בשכבות החלשות. לצעקותיהן קשה יותר לחדור את חלונות משרד האוצר.
