פרשת הרפז יצאה כבר לכולם מכל הנקבים נקבים חלולים חלולים, ובכל זאת ממאנת לגווע. הדו"ח הטרי של נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, מנקה את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ומבקר את פרקליט המדינה שי ניצן, אלא שמבחינת מקורבי נתניהו יש לו פוטנציאל לטרוף את הקלפים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדליקים לפיד: כחול לבן הבינו שכדי לשרוד, צריך להילחם
– אמני האשליות: איך זה שמעצר של אנונימי הפך לכותרות ענק
– "קריאת אזהרה לכולם": הקורונה מתפשטת ברש"פ במהירות
הבה ניזכר בתמצית השתלשלות העניינים: מסמך הרפז נחשף בשנת 2010. תוכנו היה הנחיות לבניית תדמית חיובית לאחד המועמדים לכהונת הרמטכ"ל, יואב גלנט, תוך הכפשת המועמד האחר בני גנץ, והרמטכ"ל המכהן גבי אשכנזי. המסמך, שהתגלה כמזויף, ליבה עוד את המתיחות החריפה ששררה בין שר הביטחון אהוד ברק לרמטכ"ל. כל לשכה טענה שהשנייה עמדה מאחורי פרסומו.
הטענה המקורית נגד הפצ"ר דאז מנדלבליט הייתה שהוא ידע על קיומו של מסמך הרפז, ושמר את המידע אצלו במשך כיממה לפני שדיווח ליועמ"ש יהודה וינשטיין. מאוחר יותר כתבה עו"ד טוני גולדברג מפרקליטות מחוז תל־אביב מסמך ובו הציעה להעמיד את מנדלבליט לדין באשמת שיבוש הליכים.
בשורה התחתונה מנדלבליט נחקר והתיק נגדו נסגר. כעת קבע הנציב רוזן כי כל החומרים הרלוונטיים עמדו לפני מקבלי ההחלטות ולפני בג"ץ עוד לפני מינויו ליועץ, כך שבמינויו לא נפל דופי. עוד מוסיף רוזן שגם הקלטת הסתר שחשפה איילה חסון, ובה נשמע מנדלבליט מרגיע את הרמטכ"ל אשכנזי שלא יאונה לו רע ומבטיח לפעול לטובתו, לא הייתה משנה דבר.
הסיפור הגדול איננו עצם מעורבותו של מנדלבליט בפרשת הרפז, אלא מה שקרה אחר כך – קרי, הסאגה סביב העילה המדויקת לסגירת תיק החקירה. מנדלבליט סיים את תפקידו כפצ"ר, גויס על ידי נתניהו לתפקיד מזכיר הממשלה, ובהמשך התמנה ליועץ המשפטי לממשלה. התיק נותר פתוח, והשאלה הייתה אם הוא ייסגר מחוסר ראיות או מהיעדר אשמה. אף שלהחלטה הזו לא הייתה שום רלוונטיות לעתידו המקצועי של מנדלבליט, לו עצמו היה חשוב מאוד שהתיק ייסגר בעילת חוסר אשמה, שמשמעותה ניקוי מוחלט.
את הבקשה הראשונה בנושא הגיש מנדלבליט, אז מזכיר הממשלה, ליועץ וינשטיין ולשי ניצן. ניצן נטה לדחות את הבקשה, ולסגור את התיק בעילה משולבת של "חוסר ראיות" ו"בחינת מכלול הנסיבות". כששאלו אותו מה לכתוב במחשב בסעיף עילת הסגירה, הוא העדיף שלא להחליט. הפרקליטה גולדברג פנתה אליו מספר פעמים כדי לקבל הנחיות, אולם הוא השאיר את הנושא פתוח במשך שנה שלמה, עד תחילת 2016.
מנדלבליט פנה שוב בבקשה להכרעה אך סורב, ואז פנה לבג"ץ ונדחה גם שם. וינשטיין הוציא הודעת סגירה נוספת לתיק, אולם גם בה לא פירט את עילת הסגירה. בינואר 2016 מונה מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ועתירות שהוגשו נגד מינויו בשל מעורבותו בפרשת הרפז – נדחו. היועמ"ש החדש פנה שוב לפרקליט המדינה ניצן, בבקשה להנחות את משטרת ישראל לגנוז את תיק החקירה בעילה של היעדר אשמה. ניצן הסביר שמלבד החלטה לגופה של בקשה, הוא צריך לדון אם אין ניגוד עניינים בכך שאנשי הפרקליטות ידונו על מי שהם כפופים לו.
הפרקליטות השקיעה מיליונים בצוות חקירה גדול על תיקי ראש הממשלה, שעובד בלי מגבלת תקציב ובלי דד־ליין. אך נתניהו נדרש להתגונן בידיים קשורות לאחור
בספטמבר של אותה שנה זימן ניצן, שכאמור התלבט בכלל אם ראוי שהוא יעסוק בנושא, פגישת בכירים גדולה כדי לדון בעניין. כל הקודקודים הגיעו: מומי למברגר, רז נזרי, דינה זילבר, עמית איסמן, דן אלדד, שלומי אברמזון וטוני גולדנברג. מה החליט ניצן? ניחשתם נכון, הוא החליט שלא להחליט עד סיום הקדנציה של מנדלבליט. את (אי) ההחלטה הזו הוא מעביר בעל פה לפרקליטו של הבוס שלו.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלת הקונספירציה: אין לנו פרוטוקולים של הישיבות הרגישות, ואין לנו מושג מהם השיקולים שהנחו את מקבל(י) ההחלטות. כאמור, ניצן הסביר שהוא חשש מלקבל החלטה על הבוס כשהוא בניגוד עניינים, שכן הפרקליט כפוף ליועץ. מנגד, מקורבי נתניהו טוענים שניצן הבין שיש לו קלף חזק על מנדלבליט, ובחר להמשיך להחזיק בו, אולי כדי להשפיע על שיקול דעת היועץ בהחלטה הגורלית האם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה.
רוזן לא נכנס לספקולציות אלו, ומסתפק בביקורת על ניצן: אסור לך לשבת על הגדר ולא להחליט. אסור לך להחזיק נושא כזה לוהט חצי שנה אצלך בכיס מבלי לסגור אותו. אבל את מקורבי נתניהו זה לא מרגיע: אנחנו יודעים, הם טוענים, שניצן דחף לאורך כל הדרך להגיש כתבי אישום נגד נתניהו, והיועץ התלבט. האם המנופים המביכים שפרקליט המדינה החזיק מול היועץ המשפטי לממשלה השפיעו על שיקול הדעת של האחרון?
טובת הכלב
המונח הקבלי "מוחין דקטנות" מזוהה לעיתים בתורת החסידות עם תודעה ילדית, אבל לא בהיבט החיוני והסקרן שלה, אלא בהיבט הצר, האגוצנטרי, נטול הפרספקטיבה וההקשר. הקטנות איננה עצם העיסוק בפרטים קטנים – החיוני לכל בנייה של ציוויליזציה – אלא ההתמקדות בשטויות, שמכלה זמן ומשאבים יקרים המצויים במחסור, באופן מקומם וחסר פשר.
הדיון בהוצאות ההגנה של נתניהו הגיע השבוע אחרי הברקות אחרות ולא קשורות של המערכת המשפטית, מהסוג שמעלה חשד שלחלק מהשופטים יש יותר מדי זמן פנוי. נגיע אליו אחרי שנתעכב על להקות החימום. לא פחות מ־18 עמודים של פסק דין מנומק ומפורט הוציא תחת ידו כבוד השופט פליקס גורודצקי מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בסוגיה בוערת לכל הדעות: הסדרי ראייה של כלבים.
בני הזוג חיו יחד מ־2013, נישאו ב־2017 והתגרשו בסוף אותה שנה. האיש הגיש בקשה למשמורת משותפת, או לחילופין להסדרי ראייה עבור ארבעת הכלבים האהובים. מצד אחד "הכלבים מהווים חלק אמיתי ומהותי ממשפחתו המורחבת של התובע; התובע קשור בכל נימי נשמתו לכלבים, והם זכו לטיפול אהוב ומסור מצידו ומצד בני משפחתו; התובע מחובר רגשית ונפשית לכלבים, וכל רצונו הוא חלוקת זמני שהות עמם".
כנגדו טוענת הנתבעת כי "הכלבים אינם מעניינו של התובע; התביעה נועדה להגביל את הנתבעת ולהציק לה; התובע מעולם לא הוציא הוצאות כספיות על הכלבים ולא טיפל בהם במישור הרפואי וכל הנטל הכלכלי נפל על כתפי הנתבעת; התובע מעולם לא דאג לכלבים ולא לקח אותם לטיולים". והכי חמור: "התובע אינו יודע מתי אומצו הכלבים ואף לא טרח לציין את שמם". כמו גבר גרוש שלא זוכר את ימי ההולדת של הילדים, וטוען בלהט שרצונו להיות אבא אותנטי.
הבעיה היא שהחוק הישראלי מפגר אחרי האבולוציה החברתית המדהימה, וטרם הסדיר את הסוגיה הבוערת. כבוד השופט מתלבט בין שלוש גישות משפטיות: "גישה הרואה את טובת בעל החיים כאבן בוחן להכרעה, גישה אשר שמה דגש על המישור הקנייני לצורך ההכרעה, וגישה אשר מתמקדת בנסיבות, בהתעלם משאלת הרישום והבעלות".
השופט מצטט מאמר מכתב העת האקדמי "המשפט", שעוסק ב"התחשבות ב'טובת החיה' במקרה של סכסוך משפחתי". מחבר המאמר מציין כי "מבחן טובת החיה משתלב במגמה הכללית של השיטה הישראלית, אשר מעניקה שיקול דעת לשופט כדי להחליט לפי סטנדרטים מסוימים כגון תום לב, צדק סביר, אדם סביר וכו'". גורודצקי קבע שיש להכריע על פי "השיקול הרחב של טובת החיה, ולו משום שבעל החיים ליד האדם הוא כילד".
במהלך המשפט התברר שהאיש "לא יצא מגדרו כדי לקדם את עניינו". הוא לא נלחם בעבר על הסדרי הראייה שנקבעו לו עם הכלבים, וכשהאישה מנעה ממנו מפגשים הוא לא תבע אותה בגין ביזיון בית משפט. כתוצאה מכך, "השתהות התובע תרמה להמשך הנתק שנוצר בינו לבין הכלבים".
קשה לדעת כמה ימי עבודה של שופט, עוזרים משפטיים ומזכירות, שאב פסק הדין הזה מהמערכת. זכותם המלאה של הבודדים והאומללים באשר הם להתייחס לכלב כאל תחליף ילד, השאלה היא אם דיונים מעמיקים בסוגיית "טובת הכלב" צריכים להיות ממומנים מכספי משלם המיסים.
מוקדם יותר החודש הוציא בית המשפט העליון (אסתר חיות, ענת ברון ועופר גרוסקופף) צו על תנאי, המורה למשרד התרבות והספורט לנמק מדוע תקצוב קבוצות הכדורגל לנשים איננו שווה לתקצוב הקבוצות לגברים. העותרים טענו כי "החלטת משרד התרבות והספורט לתקצב את קבוצות ליגת העל לנשים במחצית התקצוב של קבוצות הגברים, הינה מפלה ומנוגדת לחובת השוויון החלה על המדינה".
אף שמעולם לא יצא לי לראות כדורגל נשים על המסך, לא סמכתי על האינטואיציה והלכתי לחפש את הכדורגלניות בגוגל. דף הוויקיפדיה של הענף מציין ביושר כי "בישראל הליגה עדיין לא מקצוענית והענף סובל מחוסר תקציב, תנאים וסיקור תקשורתי". אז זהו, שהענף לא באמת "סובל". בישראל פשוט אין שחקניות כדורגל מקצועניות, אין קהל, אין ביקוש והתקציב בהתאם. זאת לעומת ליגות כדורגל הגברים שהם מרכז עולמם של מאות אלפי אזרחים. האם זה לא מצדיק מימון בהיקף שונה?
התלונה הזו הזכירה לי את יו"ר איגוד הכדור־מים הישראלי, שצווח פעם ככרוכיא על ה"אפליה" שמנהיגה המדינה בין היקף המימון המועבר לענף שלו לעומת תקצוב המקוואות. ברוך המבדיל בין מים למים, רק חבל שהמראיין ברדיו לא טרח לשאול אותו כמה אזרחים במדינה משתתפים במשחקי כדור־מים וכמה נזקקים לשירותי מקוואות.
מתמודדים נוספים על תואר המטריל המצטיין של מערכת המשפט הם "המרכז הרפורמי לדת ומדינה" ו"החוג הרפורמי לשוויון וגאווה", שעתרו השבוע נגד עיריית ירושלים בגין המחדל הנורא: העיריה תלתה רק 20 דגלי גאווה במקום 90. ירושלים ירושלים חגרי שק. תכף תוגש גם עתירה נגד הרבנות הראשית לעדכון תפילת "נחם את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, ואת העיר החרֵבה והבזויה והשוממה, מבלי דגליה היא יושבת".
ארטילריה הרסנית
הדרמות המשפטיות הללו הן צימעס עיתונאי מצוין בעונת המלפפונים, אך למערכת המשפט הן לא מוסיפות לא כבוד ולא הערכה. וזה מוביל אותנו לסוגיית מימון כתב ההגנה לנתניהו. לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, אומרת הגמרא. המסמך שהוציא היועמ"ש (באמצעות עוזרו גיל לימון) במענה לפניית ועדת ההיתרים הוא אולי "דין תורה" מדויק מבחינה משפטית יבשה, אבל משובש לחלוטין מבחינת השכל הישר ותחושת הצדק.
חוק המתנות מ־1979 אכן אוסר על עובד ציבור לקבל מתנה "באשר הוא עובד ציבור". החוק מתבסס על חזקה עובדתית שלפיה טובת הנאה הניתנת לעובד ציבור ניתנת לו בשל היותו עובד ציבור, ולכן היא אסורה. החזקה הזו יכולה להיסתר אם עובד הציבור מוכיח שנותן המתנה הוא אכן חבר אישי קרוב, טיב המתנה וכדומה.
ועדת ההיתרים פשפשה באופי הקשר שבין בנימין נתניהו לתורם ספנסר פרטרידג', והגיעה למסקנה כי "לא מדובר בחברות משכבר הימים, מתקופת הלימודים, תנועת הנוער או השירות הצבאי, אלא בחברות של שניים שבעת התגבשות הקשר היו איש השלטון ובעל הון. חזקה היא שחברות כזו נוצרה על בסיס אינטרסים הדדיים. בנוסף, לא נמסר בבקשה מידע מפורט בכתב על מהות הקשר ותדירות הפגישות, כפי שנתבקש במהלך הדיון בבקשה המקורית".
ההוכחה לטיעון הזה היא שהקשר בין נתניהו לפרטרידג' נוצר בשנת 1999. "בתקופה זו המבקש היה בשלהי תקופת כהונתו כראש ממשלה בקדנציה הראשונה, או כמי שפרש מהפוליטיקה ונמצא בעמדת המתנה לחזור לשלטון. באותה העת היה כבר מר פרטרידג' איש עסקים ובעל הון. אף אם בהמשך התפתחה רעות וידידות אישית, הקשר בין השניים התגבש בבסיסו כקשר בין בעל הון לפוליטיקאי בכיר, על כל המשתמע מכך".
לחוק המתנות יש תכלית ראויה מאין כמוה: למנוע יחסי הון ושלטון. טייקונים אוהבים לשלח לחמם על פני המים הפוליטיים, בתקווה שברוב הימים ימצאוהו בדמות היתרי בנייה מפנקים או אישורי מיזוגים. כאן לא מדובר במתנה מסוג סיגרים או שמפניות, אלא בכסף צבוע למטרה מסוימת מאוד – הגנה משפטית – ומאדם מסוים מאוד שאם יהיה צל צילו של ניגוד עניינים בעתיד, כל הפרוז'קטורים של שומרי הסף יסמאוהו באור.
היועץ מאבד כאן נקודות ציבוריות. הפרקליטות השקיעה מיליונים בצוות חקירה גדול שעובד בלי מגבלת תקציב ובלי דד־ליין על תיקי ראש הממשלה. נתניהו איש אמיד, אבל מימון של צוות הגנה כה יקר הוא מעמסה כבדה גם במושגים שלו. משמעות האיסור המוטל עליו לקבל הלוואה לשם כך היא דחיקתו אל הקצה. הפרקליטות פועלת נגדו בכל הארסנל העומד לרשותה, כשהנאשם נאלץ להתגונן עם שתי ידיים קשורות לאחור. לאמון הציבור במערכת שלטון החוק זה בוודאי לא מועיל. המצוקה הזו הובילה להשתלחות אישית חריפה של ראש הממשלה ביועץ: "נחשפה מזימת ההפיכה השלטונית של מנדלבליט". הארטילריה ההדדית המומטרת בין הבית בבלפור למשרד בצאלח א־דין הרסנית, וכבר אין מי שיצעק למשוגעים לרדת מהעץ.
