מוצג 1: אמיר השכל נעצר. תגובות בשמאל: "בושה, הוא תת־אלוף במיל'. הוא טייס. הוא גיבור ישראל. מי אתם שתעצרו גיבור ישראל". בחדשות אפילו מדווחים: "אחרי שחרורו ממעצר הוא הודיע שלא ייכנס לפוליטיקה".
מוצג 2: יאיר גולן אמר שהוא חושב שאריה אלדד לא קיבל בעמונה די מכות. את התהליכים שעליהם דיבר בעבר מכירים כולם. תגובות בשמאל למתקפות עליו: "מי אתם שתתקפו אותו. הוא היה לוחם עז נפש. הוא היה בלבנון".
מוצג 3: בני גנץ נכנס לפוליטיקה, הסרט הראשון שעשה היה לספור גופות מחבלים שהרג.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדוע מתעכבת המראתו של השגריר המיועד לארה"ב?
– הצצה מיוחדת לטייסת הרחפנים החדשה של יחידה 9900
– אמני האשליות: איך זה שמעצר של אנונימי הפך לכותרות ענק
רוצים לדעת איך הימין שולט מ־77', בהפסקות מתודיות? כל התשובות למעלה, מפה רק הסברים. כל הדוגמאות לעיל הן מיליטריסטיות, ומדגימות את הניסיון להידמות לימנים: נשתמש בכלים שלהם וננצח אותם. זאת לא הדרך.
בידול, כלל הבסיס בתעמולה, מתבסס על שוני שאתה מציף מהיריב שלך. אם היריב שלך מיליטריסט, לא תנצח אותו במיליטריזם. הוא פשוט חזק ממך בפרמטר הזה.
אז מה השמאל צריך לעשות? אפשר לתמצת את זה לשני פרמטרים בלבד שחסרים למחנה: גאוות יחידה ושינוי המגרש.
נתחיל בראשון. פשוט ככל שזה יישמע, לשמאל חסר המצרך מספר אחת כדי לנצח בבחירות – גאוות יחידה. חולצת המסלול שבה יוצאים לקרב.
אי אפשר לתת להפועל לעלות במדים בצבע חרדל בתקווה שהקהל לא ישים לב שהם לא מכבי וימחא להם כפיים. זה פשוט לא עובד. על פי המחקרים, הציבור הישראלי מגדיר את עצמו 59 אחוזים ימין, עוד 26 אחוזים מרכז ורק 15 אחוזים שמאל. את זה השמאל צריך לשנות. את היכולת וההסכמה הבסיסית של האזרחים להגדיר את עצמם שמאל.
עוד לא נולד המחנה שניצח בלי להיות גאה במה שהוא. עוד לא נולד המחנה שניצח כשאמר: "אני כמוהם, אבל תצביעו לי". אי אפשר לצאת לקרב בערכים של מחנה אחר. ושימו לב – לא משנה מה הערכים שיוצקים לתוך המילה "שמאל" – אלה יכולים להיות ערכים חברתיים, כלכליים, מדיניים, הומניים, ליברליים – עצם הפחד להיקרא שמאל לא יאפשר לעולם לאנשים להודות שהם כאלה.
הפרמטר השני – שינוי המגרש. זה פשוט. הרי יוסיין בולט לעולם לא ינצח את מסי בכדורגל. מסי לעולם לא ירוץ מהר מבולט. השאלה היחידה תהיה על איזה מגרש הם משחקים – על הדשא או על המסלול מסביב? המגרש יקבע את התוצאה.
השמאל הישראלי, בייאושו מ־1977, מנסה פעם אחר פעם להיות ימין בתחפושת: תחפושת לוחמנית, תחפושת פטריוטית, תחפושת מדינית המסירה את המילה "שלום". מנסה להיות כמו ימין, רק לא ביבי. כמו ימין, רק בלי כתב אישום. כמו ימין, רק בלי… ימין. ישראל חזקה עם פרס. ישראל לפני הכול. צבעי חאקי. הבאת מועמדים ימניים. בקיצור: כשכללי המשחק של הימין והמגרש של הימין, גם הניצחונות של הימין.
נכון, לא קל לשנות אג'נדה של מחנה. לא קל לשנות אג'נדה של מערכת בחירות. לא קל לרוץ פתאום על כלכלה, על חברה, על זכויות אדם, על חזון מדיני ריאלי. אבל הרבה יותר פאתטי לרוץ בערכי ימין, לשלב דמויות ימניות (מי היה מאמין שהנדל והאוזר ימניים? כל מי שהקשיב להם 2 דקות או גיגל עליהם 2 שניות), לקרוא לעצמך כמו יאיר לפיד "מרכז ימין, בנושאים מסוימים יותר ימניים מביבי", ואז בסוף להתפלא שאתה מפסיד ל… ימין.
השמאל הישראלי עומד בצומת קבלת החלטות. היחידים בו ששמרו על גאוות יחידה ושינו את המגרש, היחידים שלא זגזגו, שלא הצטרפו לנתניהו, שהפתק שלהם לא נכנס לממשלה של ביבי ושלא התביישו להיות שמאל – טסים למעלה בסקרים. קוראים להם הרשימה המשותפת. והם, יש לי תחושה שגם בשמאל מבינים, לא מי שיחזירו את השמאל לשלטון.
