שבת דף קכא ע"ב
בתוך עולמם של חכמים התקיימו קבוצות שונות, ביניהם גם החסידים. רבות נכתב על מתחים מסוימים שהיו בין אלה לאלה, אולם אם נניח למחלוקת התת-מגזרית הזו רגע, הרי שאפשר לצלול דרך דוגמה אחת קטנה בדף הגמרא של השבוע למחלוקת מהותית יותר הנוגעת לסייגים לתורה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אין הכרח להגיע לאפס הדבקות כדי לאפשר שגרת מגפה לאומית
– היפים והנאורים: ההגמוניה הישנה זקוקה נואשות למראה
– ברבנות חרדים לקיום ההגמוניה, לא לכבודה של תורה
בתוך השיח על לכידת עקרב בשבת על ידי קערה כדי "שלא תישך" ויסכן חיי אדם, מתגלגלת הגמרא לדיון אודות גבולות ההיתר להרוג מזיקים בשבת. האם יש חמישה מינים מסוכנים בלבד או שמא כל חי שידוע שהוא מסוכן לחיי אדם מותר להרגו? האם ההיתר הוא רק במקרה של פיקוח נפש מובהק או שמא מותר להורגו לכתחילה גם כשהוא לא מהווה סכנה, רק ליתר ביטחון. לתוך הדיון הזה נכנסת מחלוקת צדדית כשתנא אנונימי אחד שונה בפני רבא בר רב הונא: "ההורג נחשים ועקרבים בשבת (כשאינם רודפים אחריו), רוח חסידים אינה נוחה ממנו". בנו של רב הונא עונה לו: "ואותן חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם".
החסידות כאן מייצגת לכאורה את הצד האדוק יותר. זה שמבקש לעצמו החמרות בהלכה. הטענה הנלמדת כאן אינה שאסור להרוג נחשים ועקרבים מסוכנים בשבת, אלא שדעת חסידים אינה נוחה ממי שעושה כן. אם תרצו – מעשה שאינו ראוי לעונש של ממש אלא רק עיקום פנים. רבא בר רב הונא לא אוהב את עיקום הפנים הזה. אם משום שהוא חושש לחיי אדם ואם משום שהוא חושש למעמדה של דעת תורה. ואולי בשל השילוב בין שניהם.
מידת החסידות שואפת להוסיף סייג, להתרחק מהחטא בעוד שלב אחד קדימה לפחות. היא מבחינה בין מי שמקיים את התורה באדיקות אך באוטומטיות של מצוּוה ועושה לבין מי שמעמיק בה ומקפיד עליה, שוב – לכאורה. מדוע שדעת חכמים לא תהיה נוחה מאדם כזה? הרי היינו מצפים שחכמים יעודדו הגדלת ראש שמרחיבה את המרחק הבטוח שבין פעולה לעבירה. נראה שהתשובה נוגעת למעמדם של חכמים כמנהיגי ציבור. מעמד זה מטיל עליהם אחריות שלא תמיד נלקחת בחשבון על ידי מיעוטים בחברה. כשעיני הציבור נשואות אליך, הדיוק ההלכתי שאתה נדרש אליו הוא גבוה לאין שיעור ממי שמקבל על עצמו חומרה כזו או אחרת. מכאן נובעת הקביעה כי אין גוזרין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה; מכאן גם מסרבים לקחת סיכון כשחיי אדם עומדים על הפרק מול עקיצת עקרב.
החסיד יכול לקבל על עצמו שלא להרוג עקרב או נחש שאינו מאיים, אבל הוא נדרש על ידי חז"ל לוותר על עיקום הפנים כשאדם אחר נוהג אחרת בהיתר. כאן בדיוק מתחברות שתי הסיבות שיגרמו לרבא בר רב הונא לעקם פרצוף מול עיקום הפרצוף של החסידים: החשש לפגיעה במעמד חכמים כשהוא שזור עם החשש לחיי אדם. כשחיי אדם עומדים על הפרק, חכמים מאמצים את דברי קהלת – "אל תהיה צדיק הרבה" – ומבכרים על פני ההחמרה ההלכתית את ההחמרה בשמירת נפשות.
