הצטרפו אליי רגע לגיחה אחורה בזמן. 26 במרץ 2020: יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מתפטר בעקבות התכתשות עם בג"ץ, ובכוונתם של גורמים בכחול לבן להשחיל לתפקיד את מאיר כהן ולהמשיך את ההשתלטות על הכנסת בשעת המשבר הפוליטי. בשל רצון להשאיר את האופציה לממשלת אחדות פתוחה, בני גנץ פונה לבנימין נתניהו ומציע אלטרנטיבה: אני אקח את התפקיד. המהלך גורם לפירוק כחול-לבן הרחבה, וגנץ ונתניהו פונים למשא ומתן קואליציוני מתיש. אלא שהפעם, במקום שנתניהו ימשיך לשבת על כס המלכות, תמרונים פוליטיים הזויים של גנץ משנים את המציאות כך שהרמטכ"ל לשעבר הוא זה שייקח את תפקיד ראש הממשלה ראשון. בנס נוסף, נתניהו מוותר ולוקח את תפקיד ראש הממשלה החליפי. יש ממשלה, עכשיו בואו נתמודד עם המגפה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכמה או בחירות? נתניהו הורה לקדם תקציב ל-2020 בלבד
– הסמכת רבניות: כשהרבנות הראשית נתקפת רוח קרב
– היפים והנאורים: ההגמוניה הישנה זקוקה נואשות למראה
עכשיו בואו נעביר את הזמן שלושה חודשים ושבוע קדימה, למצב בו מדינת ישראל נמצאת כיום. אחרי שהקורונה מוגרה כמעט לחלוטין, שילוב של רשלנות, מחסור בחזון ושלומיאליות כללית הביאו למצב בו ישנם בישראל למעלה מ-1,000 חולים חדשים ביממה. מגבלות חדשות מוכרזות, חנויות נסגרות, עסקים מאבדים את פרנסתם, עצמאים יוצאים לרחובות רעבים ללחם. איך נראה לכם שימנים היו מגיבים למצב כזה? איך נתניהו עצמו ושליחיו בתקשורת? האם יש סיכוי קלוש, כלשהו, שהם היו מפגינים אותו איפוק ודורשים את השיח האחראי אותו אנחנו רואים כיום? האם נראה לכם שהם היו מעיזים להאשים את העם?
התשובה (אנחנו עונים כאן לשאלות היפותטיות) היא לא. אם בני גנץ היה ראש ממשלה עכשיו, ונתניהו החליפי, היינו שומעים קיטורים ימים כלילות. "אמרנו לכם", היו שתי המילים הנפוצות ביותר בכל מדיום תקשורתי אליו יש לתומכי נתניהו גישה, יחד עם אזכורים תכופים של צ'רצ'יל. קריאות הנהי ובכי, זעקות "אם רק הוא היה בתפקיד עכשיו", ומה לא. ייתכן שנתניהו, גאון פוליטי שהוא, היה משתמש במצב כדי לנסות לחזור אל תפקידו הנחשק, ובכל מקרה היה דואג להבהיר בכל דרך שדבר כזה פשוט לא היה קורה אם הוא היה בתפקיד.
אבל התמזל מזלנו, ובמקום הטוראי הפוליטי גנץ, זכינו לידו היציבה של המאסטר על ההגה בשעת המשבר הקשה הזו. ניצלנו בנס. אם גנץ היה עומד על הפודיום ביום חמישי וכועס עלינו כמו הורה מאוכזב בזמן שתוצאות מעשיו מתגלות במלוא רשלנותן, נראה לכם שהוא היה עושה את זה עם חצי מהפאתוס של נתניהו? יחי המלך.
להחליף את העם
מופע הגערות של נתניהו ויולי אדלשטיין לא אכזב ורק בשל העובדה שזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שראינו אותם מתווים מדיניות קונקרטית מול המצלמות. המופע היה מפגן ראווה לחוסר ההבנה לנפשו של הישראלי הממוצע.
אחרי שניצחנו את הגל הראשון, הייתה ציפייה מצד רבים שנתקדם לאיטנו לעבר מה שאוהבים לכנות "שגרת קורונה": הסגר המוחלט ייפתח בצעדים קטנים, מגבלות רבות יישארו במקומן, אזרחי המדינה יקבלו את החופש לצאת, לקנות, למכור ולהסתפר מבלי להסתכן באובדן שליטה. כך עשתה כל מדינה שהצליחה במאבק (הראשון לפחות) בנגיף. במקום זה, קיבלנו כמה צעדים איטיים שהתפתחו לספרינט, והמגבלות היחידות שנותרו – מסכות וריחוק כלשהו – נראו כאופציונליות מצד רבים. משם, הדרך לגל השני נראתה היטב.
הרציונל מאחורי ההחלטה היה שהממשלה מותירה את האחריות על התנהגות ראויה על אזרחיה, האמורים להישמע לנהלי חובה כמו גם לסדרה מעורפלת של המלצות. עיינו ערך הימנעות מהתקהלות יתרה, שמירה על דיסטנס מסוים מזקנים ובעלי מחלות רקע וכן הלאה. לכאורה, זהו חלומו של כל מי שמאמין בפוליטיקה ליברלית בסיסית: תנו לאזרח את הכוח ושיקול הדעת להחליט מה טוב לו בעצמו, במקום לכפות עליו את רצון המחוקקים ובכירי הממשל.
אלא שההחלטה הזו התקבלה בניתוק מוחלט מהמציאות. מאז היווסדה, מדינת ישראל לא אוהבת לתת לאזרחים כוח להחליט בעצמם. יש מאות דוגמאות לכך, כמו אינספור רגולציות ופיקוחים על סחר, עישון, מזון, בנייה, השכרה, חיים אישיים ועוד. אנשים חושבים שיש צורך במערך ממשלתי שיחליט מה כשר ומה לא כי הם חרדים מהאפשרות להרים טלפון או לפתוח גוגל כדי לבדוק האם כשרות פרטית של מסעדה תספיק להם או לא – כמו שקורה בכל מדינה אחרת בעולם. משרד הבריאות חש צורך לסמן בעיגולים אדומים מאיימים מוצרי מזון בעלי כמות מוגזמת של סוכר, מלח או שומן רווי כדי שהאזרח הממוצע המסכן לא יחשוב בטעות ששקית שמכילה חצי קילו של תפוחי אדמה מעובדים ומטוגנים תעשה טוב למחלת הלב שלו. נציגי ציבור זועקים לכללים שיקבעו איזו דירה תוכל להיות מושכרת ואיזו לא, כאילו אדם עם שתי עיניים ושכל בקודקוד לא יוכל להחליט בעצמו האם לחיות בפחון דלוח או לא. מדינת ישראל (ולא רק היא, כמובן) גנבה מאזרחיה את כישורי הזהירות, את היכולת להסתכל על סיטואציה ולקבל החלטה מתוך שיקול דעת ואחריות כבדה. "זה צריך להיות נגד החוק!" הפכה להיות קריאתם של כל מי שלא חשים בנוח עם מצב שלא מתאים להם במאה אחוז.
אבל אז בא המבחן הגדול מכולם. הפעם היחידה בה הציפייה, מכולם כמעט, הייתה בסיסית ומתבקשת: מדינה שחפצה בכך שאזרחיה יישארו בחיים תחיל חוקים נוקשים שימנעו מהם אפילו להתקרב למצב מסוכן. ופתאום עכשיו מקבלי ההחלטות הפכו לחבורה של טינאייג'רים שסיימו ספר של איין ראנד. פתאום עכשיו אפשר לשחרר רסנים, להתיר מגבלות, לשכוח מכל מה שהמציאות – שהייתה שגרה עד לפני חודש – לימדה אותנו, ולעשות את הפעולה המקבילה של חלוקת אקדח טעון לכל ישראלי ולהעיר אגבית שלא לירות באף אחד. חשיבה הפוכה למהדרין.
הלוואי שההחלטות שהובילו אותנו לאלפי חולים חדשים ביממה היו מתקבלות משיקולי דעת איין-ראנדיים שכאלה. אבל האמת רחוקה מכך. האמת היא שאף אחד לא עצר שנייה ולקח אחריות, כנראה מכיוון שלא היה זה מעשה חכם ברמה הפוליטית. אז המשבר התגלגל והתגלגל, ועכשיו אנחנו עומדים למול מציאות חשוכה של סגר שני, שמי יודע מתי ייגמר. תגידו מה שאתם רוצים על האמריקנים, אבל לפחות הם צעדו אל תוך הסיוט המתמשך אצלם בעיניים פקוחות, ראש מורם ובמחשבה שאי אפשר אחרת. אנחנו נגררנו אל הסיוט הזה פשוט כי האחראים לא חשבו לבלום בזמן.
