זה היה רגע יהיר, חסר מודעות, כזה שמביך אותך כצופה. עד כדי כך, שכמעט ורחמתי על השר צחי הנגבי. "השטויות האלה שלאנשים אין מה לאכול זה חרטא", אמר המשורר במענה לשאלת אופירה וברקו על המשבר הכלכלי. כאילו ביקש למצוא מהן המילים החריפות ביותר עבור נושא כה רגיש. הגוף מתכווץ מול המסך, אבל הנגבי, בגב זקוף ובטון מחנך מתעקש להצדיק בפני צמד המנחים ההמומים את הפיגוע המילולי שיצא מפיו. "להגיד שאין מה לאכול זה פופוליזם", המשיך. יש מצוקה גדולה, אבל בואו לא נגזים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכמה או בחירות? נתניהו הורה לקדם תקציב ל-2020 בלבד
– הסמכת רבניות: כשהרבנות הראשית נתקפת רוח קרב
– דעה: אין מי שיצעק למשוגעי בלפור וצאלח א־דין לרדת מהעץ
לו רק הייתה זו פליטת פה אגבית, אפשר היה לסלוח, ואפילו אם היה זה בסך הכול שיעור ביסודות הפופוליזם. אבל הנגבי התעקש לעמוד מאחורי כל מילה גם כשהמנחים הסבירו לו עד כמה הוא נשמע מנותק. כשמוסיפים לכך את העיתוי ואת העובדה שההתבטאות האומללה הזו מגיעה משר ללא תיק בממשלה המנופחת אי פעם, כבר קשה שלא להתפוצץ מזעם.
לא ברור מה היה דחוף לשר להגדיר את גבולות העוני בישראל, אבל מה שבטוח הוא שמצוקת רעב זו לא אגדה אורבנית. זו תפיסה ילדותית לחשוב שרעב ועוני לובשים רק את פני הקבצנים ברחוב הצדדי. לאנשים הללו יש פנים ושמות. הם החברים שלנו, המשפחה, הם העובדים בבית הקפה ממול. המהנדס המבטיח שכעת ממלצר, כי יש משפחה לפרנס, ומבטו המושפל כשהוא מגיש את השתייה אומר הכול. השומר בכניסה לבניין שמפאת גילו כבר לא ימצא מקום הולם שיחשוק בהשכלתו וניסיונו.
ככל שהזמן עובר כך מתגברת המצוקה, והתחושה שיש מי שדואג הולכת ונמוגה. בחירת המילים האווילית של השר הנגבי רק חושפת היכן ממוקם המשבר מבחינת סדר היום של נבחרי הציבור. השר המנוסה והוותיק לא הבין שזה הדבר הבוער ביותר על השולחן, ולכן עליו לחשוב היטב מה יגיד על כך בשידור. לו המשבר הכלכלי הזה היה מדיר את שנתו, אולי היה משכיל לברור את מילותיו בקפידה. צדקה אופירה כשהטיחה בו שוב ושוב עד כמה הוא מנותק.
ומילה על אופירה וברקו – לרוב הקולוניות של המנחים לוקחת את התוכנית למחוזות נמוכים. אבל לפעמים הפשטות והישירות הזו הן בדיוק מה שהתקשורת צריכה כדי לייצג את קול העם. מישהו שימחה שם בשבילנו, שיזדעק לנוכח האטימות. אוי לה לאוזן שהניכור אינו צורם לה.
