שנת בחירות תמיד קשה לאישור תקציב – מלאכת מחשבת מלאת תככים פוליטיים, שיקולים כלכליים ואינטרסים, שאיזונם למסמך אחד הופך אותה לאחד הרגעים הקשים בתולדות כל ממשלה. לא פלא שממשלות נופלות לעיתים קרובות, בדרך כלל לקראת סוף ימיהן, בגלל חוסר יכולת לאשר תקציב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תוצרת בית: שלוש יצירות שישמחו את הילדים
– עיכוב יציאה: משבר הקורונה פוגע בעולם השליחות הציונית בחו"ל
– רשימת מניעויות העליון: ההחלטה נתונה בידי השופטים בלבד
המחלוקת בנוגע לתקציב דו־שנתי בעת הזאת היא פוליטית, אבל יש בה גם צדדים ענייניים שאין עליהם הסכמה גם בקרב גורמי המקצוע. בחוק יסוד משק המדינה נקבע כי תקציב המדינה יהיה לשנה אחת, ויש בכך היגיון: תקציב דו־שנתי איננו מאפשר התאמה של המדיניות לשינויים בסביבה הכלכלית. לכן מעטות המדינות שאימצו תקציב דו־שנתי, וגם חברות עסקיות בונות תקציב לשנה אחת בלבד.
השנה זה נכון במיוחד: משבר הקורונה ממשיך להכות גלים במערכת הבריאות ובכלכלה, המדיניות משתנה משבוע לשבוע, ואם המצב יחמיר – מיום ליום. קשה לדעת מה יהיה מצבנו בעוד כמה חודשים, קל וחומר 18 חודשים קדימה.
התקציב הדו־שנתי נולד בשנת בחירות ללא תקציב. התפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט באמצע 2008 והתפרקות הקואליציה, הביאו לכך ששנת 2009 החלה ללא תקציב מדינה מאושר. רק עם השבעתה של ממשלה חדשה בראשות בנימין נתניהו בסוף מרץ התפנתה הכנסת להעביר תקציב ל־2009. על רקע מצב פוליטי רעוע, ללא תקציב ובליבו של משבר כלכלי עולמי, בחרה ישראל לאשר תקציב דו־שנתי לשנים 2009־2010.
ראתה הממשלה כי טוב, ובחרה להמשיך במסורת. לתקציב דו־שנתי יש גם יתרונות ולא רק חסרונות. הוא מאפשר תכנון לטווח ארוך ופינוי משאבי ניהול במגזר הציבורי. אבל יתרונו העיקרי הוא בתחום הפוליטי: תקציב דו־שנתי חוסך את הסיכון של משבר קואליציוני ופירוק הממשלה.
לכן הוארכה הוראת השעה שמאפשרת לממשלה להעביר תקציב דו־שנתי גם לשנים 2011־2012. למרות עתירות לבג"ץ בדבר ההפרה החוקתית של חוק יסוד משק המדינה, ואזהרות בית המשפט כי "מוטב יהיה אם בעתיד תימנע הכנסת מלעשות שימוש בהוראות שעה לתיקון הוראות חוקתיות", אושר תקציב דו־שנתי גם לשנים 2013־2014, וכך גם לשנים 2015־2016, ואחריהן לשנים 2017־2018.
בספטמבר 2017 פסק בג"ץ שאישור תקציב דו־שנתי לא יוכל עוד להיעשות בהוראת שעה, אלא רק דרך תיקון חוקי היסוד. בהתאם, תקציב 2019 אושר באופן חד־שנתי. בגלל הנסיבות הפוליטיות, התקציב הזה מלווה אותנו עד היום, עמוק בתוך 2020.
וכך אנחנו במצב דומה להפליא לזה שהוליד את התקציב הדו־שנתי מלכתחילה, לפני עשור. ממשלה חדשה שפועלת בלי תקציב, במצב פוליטי רעוע ותוך משבר כלכלי. לבנות תקציב קצר מועד לשנת 2020, ובתוך שלושה חודשים להתחיל לעבוד על תקציב ל־2021 – זהו בזבוז אנרגיה לשווא.
ההיגיון המקצועי מכתיב לכאורה תקציב דו־שנתי כמו ב־2009, אלא שמשבר הקורונה אינו מאפשר תכנון ארוך טווח. כרגע המדינה צריכה להפנות כספים גדולים להתמודדות עם המשבר – בהשקעות במערכת הבריאות, בעסקים הקורסים, בדמי אבטלה ובסיוע לכלכלה.
בתקציב 2021 נשלם על כל ההשקעות האלה. זה יהיה התקציב של ההפחתות והרפורמות, שידרוש התייעלות במגזר הציבורי וקיצוצים כואבים בשירותים הממשלתיים. ישנה מחלוקת מקצועית גדולה אם כדאי להמתין עם התקציב הזה עוד כמה חודשים או לאשר אותו כבר כעת, כשעוד יש מידה של יציבות פוליטית. הניסיון מראה שתקציב כזה יכולה להעביר רק ממשלה חדשה, במאה ימי החסד הראשונים שלה. אבל לממשלה הזאת לא היה אפילו שבוע אחד של חסד, והיא לא מסוגלת להגיע להסכמות פנימיות.
הדרישה בהסכם הקואליציוני לאשר תקציב בתוך 90 יום הופכת משימה קשה לבלתי אפשרית כמעט. קשה לייצר תקציב דו־שנתי בסד הזמנים הזה, במיוחד תקציב קורונה וקיצוצים. הדרג המקצועי במשרד האוצר מעוניין להאריך את המועד, אם אכן הולכים על תקציב דו־שנתי. השאלה על הפרק כעת היא איזה סעיף להפר מההסכם הקואליציוני: זה שדורש תקציב דו־שנתי, או זה שדורש לאשר תקציב בתוך 90 יום.
