המנהיגות הערבית, כך הרושם, החליטה לרדת מפסי הרכבת עליהם עלתה לפני למעלה מעשור. השתתפות יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה במסיבת העיתונאים המשותפת של בכירי פת"ח וחמאס אינה אירוע חד פעמי, כי אם ביטוי נוסף במגמה מתמשכת שסופה לערער את יחסי המיעוט הערבי עם המדינה, שאופיינו בשנים האחרונות ביציבות יחסית ואף בהתקדמות בכל הנוגע להשתלבותו הכלכלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדענים מנסים להבין למה מוטציה אחת של הקורונה כבשה את העולם
– המחאה בלבנון מחריפה – האזרחים מאשימים את חיזבאללה
– עוד חוזר החרם: ח"כ מהרשימה המשותפת השתתף בכנס אנטי ישראלי
יציבות זו קשורה לכך שלפני כעשור עלתה המנהיגות הערבית על מסלול פרגמאטי כאשר המירה את האסטרטגיה הלעומתית שהובילו הגורמים הלאומנים-חילוניים כמו מפלגת בל"ד מזה, ושל הגורמים האסלאמיסטים כמו הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מזה, באסטרטגיה שונה לגמרי. זו לא התכחשה לחזונות הגדולים של המיעוט הערבי, אלא הכירה בתועלות של השיח החברתי-אזרחי עבור האוכלוסייה הערבית והציבה את המאבק בנושאים אלה כמו השוויון הכלכלי-חברתי של המיעוט בראש סדר העדיפות שלה.
מגמה זו נבעה משלושה גורמים: הגבולות שהציבה המדינה בפני הגורמים הקיצוניים במגזר, שבאו למשל לידי ביטוי בהוצאתה של התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק; המקום המרכזי שתפס השיח החברתי והדרישות הציבוריות בנושא בעקבות מחאת קיץ 2011, והבנה כי הדבר מאפשר חיבור לנושאים המשותפים ליהודים וערבים כאחד; והמדיניות הממשלתית שראתה לנכון כחלק מתפיסה כלכלית ניאו-ליברלית לקדם את השתלבותן הכלכלית של אוכלוסיות מוחלשות כמו החרדים והערבים.
אימוץ האסטרטגיה החברתית הפרגמטית תורגם פוליטית להקמת הרשימה הערבית המשותפת שלמעשה אימצה את השיח החברתי שהיה למכנה המשותף שחיבר את שלושת רכיביה אבל גולת הכותרת שלו היה שיתוף הפעולה (המוכחש) שנרקם בין הפוליטיקאים הערבים ובין המדינה – בעיקר משרד האוצר והמשרד לשוויון חברתי – סביב קידום תוכנית החומש הממשלתית למגזר הערבי בעלות חסרת תקדים של למעלה מעשרה מיליארדי שקלים (דצמבר).
בהסתכלות כוללת, הדבר הביא למגמת השתלבותו הכלכלית של המגזר בכלכלה הלאומית לא רק על התקן של "חוטבי עצים ושואבי מים", אלא כמסייע להגדלת התוצר הלאומי הגולמי, וגם ליציבות שנרשמה ביחסים שבין המיעוט הערבי למדינה למרות השיח הציבורי הטעון.
אולם, השנה החלו להצטבר הסימנים המעידים על סדיקת האסטרטגיה החברתית הפרגמטית. הדבר נבע בראש ובראשונה מחוסר ההכרעה הפוליטית בשלוש מערכות הבחירות בישראל לצד ההישג המשמעותי של הרשימה המשותפת הביאו את ראשיה לחלום על שובו של סדר היום הליברלי-שמאלי בישראל שמשמעותו חזרה לבחישה בנושאים הנוגעים לאופייה של ישראל כמדינת לאום יהודית-ציונית. בה בעת, העיסוק בסוגית האפשרות להחלת הריבונות החזיר את המנהיגות הערבית לעיסוק בשיח הלאומי ובסוגיות הסכסוך. לכך נוסף גם משבר הקורונה שהביא מצד אחד לשיתוף פעולה חסר תקדים בין רשויות המדינה ובעיקר פיקוד העורף והמשטרה למנהיגות הערבית המוניציפלית על חשבון המנהיגות הפוליטית הארצית של הרשימה המשותפת.
כל אלה מנתבים את המנהיגות הערבית לחשב מסלול אסטרטגי מחדש, כאשר בשנה האחרונה מתרבים הסימנים לכך שההתנהלות הזהירה והמחושבת של העשור האחרון מצידה הומרה בגישה לעומתית הרבה יותר. בין ביטוייה הם נטישת הברית הסמויה עם ראש הממשלה וההתייצבות המפורשת והגלויה במחנה הדורש את סילוקו; אימוץ סגנון אישי בוטה שבא למשל לידי ביטוי בסימון תנועת הניצחון של אחמד טיבי להורים שכולים מול מעון נשיא המדינה; והעיסוק מחדש בסוגיה הפלסטינית כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות עודה במסיבת העיתונאים המשותפת של בכירי פת"ח וחמאס בנושא הריבונות.
בהקשר הזה, ראוי לציין כי שינוי המודל האסטרטגי של המנהיגות הערבית בא בכפיפה אחת עם חוסר הודאות הנובעת ממשבר הקורונה לגבי יכולתה של המדינה להמשיך בתוכנית החומש למגזר הערבי שהייתה לה תרומה משמעותית ליציבות היחסים עם האוכלוסייה הערבית. לכך מתווספת התחושה המאפיינת חלקים רבים בחברה הישראלית כי המדינה ורשויותיה נמצאות כעת במצב פגיעות וחולשה ולכן ניתן לאתגר אותה, כאשר ביטויים לכך במגזר הערבי היו לאחרונה ביפו ובנגב. בהסתכלות כוללת וארוכת טווח, עניינים אלה אינם מבשרים טובות לגבי יחסי המדינה עם המיעוט הערבי ומוטב לכלל הגורמים להימנע מגלישה במדרון שעלול להיות חלקלק בעיקר מסוכן.
